רעשים של שקט

קיבלתי היום תמונה נוספת מסשן צילומים שעשינו די מזמן, וכיף להיזכר בחוויה שהייתה 😄 

וכמובן, גם התמונה מהממת...

לילה טוב! 

נ.ב.

היה כיף לפגוש במציאות אנשים שאני מכיר מפה.

😉🙂

בשיבארי, ישנם שני סוגי סשנים עיקריים.
הראשון, והנפוץ יותר, הוא סשן תלייה או חצי תלייה דינאמי, בו הקושר מעביר את הנקשר דרך מספר תנוחות כדי לשחק עם הקשיים והתחושות שעוברות על הנקשר.
השני הוא סשן הנקרא Predicament.
בסשן זה הקושר שם את הנקשר בתנוחה אחת, אשר בתחילתה היא יחסית נוחה (כביכול), אך ככל שהזמן חולף היא הופכת יותר ויותר קשה על הנקשר. התנוחה גם משאירה לנקשר מקום לזוז ולעבור מכאב וקושי אחד, לכאב וקושי אחר.
בסוג זה ההתערבות של הקושר היא די מינימלית, אלא אם נראה שצריך להוסיף מעט קושי (למשל אתמול החלטתי לטפטף נר כדי להעצים תחושה מסוימת).

נהייתי עצלן ולא בא לי להעלות תמונות, אז הנה קישור פתוח לכולם.

בוקר טוב!

וואו, 3 ימים בלי חבלים.

מה אגיד ומה אומר, היה קשה.

לדעתי החזקתי מעמד בגבורה, והיה שווה לחכות קצת.

נשים על הברכיים זה יאמי.

כמו כן,

מתי אתם גיליתם שארוחת בוקר באנגלית היא למעשה "שבירת צום"? 🤔

בוקר טוב וכו'.

למה כדאי לבלות אצלי, מלבד החבלים והאישיות הכובשת שלי...

לקט מהשבוע האחרון

טוב מספיק יח"צ להיום.

הולך להיות מעניין ביום שישי... 😏

⁦🤷🏻‍♂️⁩

ביממה האחרונה אני קורא יותר מדי את המילים האלו בהקשר הכי לא טוב שיש.

בא לי להקיא מזה.

זה מזכיר לי מקרה שקרה לי לפני כמה שנים, ואספר אותו כאן תוך סיכון להיחשד ברצון להאדרה עצמית, אבל חשוב לי לספר בכל זאת.

הגעתי כמנהגי בערב שישי לדאנג'ן בגפי, שתיתי גולדסטאר אחת (זה מה שאני מקציב לעצמי בבילויים בדרך כלל), והתמנגלתי כהרגלי.

הייתה אז מוזיקה טובה יחסית, אז רקדתי קצת.

ברחבת הריקודים רקדה לה בחורה צעירה, ולפי ההתנהגות שלה ניתן היה לראות שהיא די שיכורה.

לא חלף זמן רב ומבטינו הצטלבו.

היא חצתה את הרחבה והתחילה לרקוד איתי, ואז למזמז אותי. הבנתי שהיא בקושי עומדת, אז קניתי בקבוק מים, הובלתי אותה לספות, ואז ישבתי איתה והקפדתי שתשתה.

במקביל, ניסיתי לדובב אותה לגבי מה שמה, איפה היא גרה וכו', כי היה לי ברור שכל עוד זה תלוי בי, אני לא עוזב אותה עד שאני יודע שהיא הגיעה לביתה בביטחה.

היא הייתה כל כך שיכורה שהיא לא הצליחה בכלל לדבר ברור, ודי מהר התעלפה לי על הברכיים.

ניסיתי לברר עם המבלים והצוות לגבי מי הבחורה, עם מי הגיעה וכו', אך אף אחד לא ידע.

שעת סגירת המועדון הגיעה, מדליקים את האורות, ואני עם בחורה מעולפת מעולפת מאלכוהול על הרגליים שלי.

מה לעשות? להשאיר אותה שם זו לא אופציה.

להשאיר אותה מחוץ למועדון בדרום תל אביב מסוכן מדי.

הכנסתי אותה לרכב ונסעתי הביתה.

שמתי אותה לבושה במיטה שלי, כיסיתי אותה בשמיכה, והלכתי לישון בסלון על הספה.

בקושי הצלחתי לישון עם מחשבות מה אני בדיוק הולך להגיד לה כשתקום פיכחת.

כמובן שהתעוררתי לפניה (כי זקן), והתחלתי להכין ארוחת בוקר.

ריח האוכל העיר אותה, והיא הגיעה למטבח.

שאלה מעט מבולבלת מי אני ואיפה היא, הכנתי לה כוס קפה והסברתי לה מה קרה בלילה.

היא חייכה, אמרה תודה, ואז שאלה 

"לפחות זיינת לי את הצורה?"

חייכתי, עניתי שאני לא מזיין גופות, האכלתי אותה ארוחת בוקר והסעתי אותה הביתה.

הייתי שמח לו כל זכר היה נוהג כך בעצמו, כי זו הדרך המכובדת היחידה בה צריך לנהוג.

מישהו שאל אותי לפני יומיים מה שלומי, ולרגע חשבתי עם עצמי

"רגע, מה שלומי באמת...?"

ואז ניסיתי ללכת רגע הצידה ולהביט אובייקטיבית על חיי כרגע.

להלן הממצאים:

טוב לי.

ממש טוב לי.

בעבודה אני זוכה לאחרונה לחופש פעולה תפעולי ויצירתי,

ואחרי העבודה אני קושר.

זה נשמע מאוד טכני, המילה "קושר",

כאשר למעשה,

זה אומר שאני פוגש אנשים, חלקם חדשים לי וחלקם מוכרים לי,

וגורם להם לחייך.

מכולם אני מקבל המון.

המון רגש,

המון ניסיון חיים,

השקפת עולם מעט שונה משלי,

וזה עושה לי טוב על הלב.

אז מה חסר לי בעצם?

אהבה?

יש לי כבר מלא אהבה, אבל היא שונה מזו שאני רגיל אליה.

אני אוהב ונאהב.

אז מה שחסר זו זוגיות, כזו שתאפשר לי לעשות את כל מה שאיני מעז לעשות מחוץ למסגרת כזו,

ויש הרבה שאיני מעז.

ישנם פטישים שאני שומר במיוחד למקום הזה.

It's the dark night of my soul
And temptation's taking hold
But through the pain and the suffering
Through the heartache and trembling

As the darkness closes in
In my head I hear whispering
Questioning and beckoning
But I'm not taken in

From the depths of my emptiness
Comes a feeling of inner bliss
I feel wanted, I feel desired
I can feel my soul on fire

I feel loved

אז כן,

אני סתם בכיין.

אבל לאט לאט פחות :)

הספורט הלאומי / אפרים קישון  13.1.78
- אדוני אנס?
- כן, אני נוהג לאנוס נשים.
- מדוע?
- יש להניח, שיש לי נטייה טבעית. נוסף לכך, גם השלטונות מעודדים את השעשוע הפופולרי הזה. אני עוסק בו זה שנים בלא הפרעות לשביעות רצוני המלאה.
- באיזו שיטה עובד אדוני, אם מותר לשאול?
- בשיטה קונבנציונלית. טנדר. טרמפ. סטייה מן הכביש הראשי. חורשה עזובה. מכות, סכין, איומים. הפקת זמם עם צוות עזר קטן או באופן אישי, לפי דרישה. נא לקרוא בעיתונות, יש קונצנזוס בעניין זה.
- ומה עמדת הנשים?
- ברוב המקרים הן מסתייגות. אבל הרי דווקא זה המרתק בדבר מבחינה סדיסטית צרופה: המאבק הנואש, הפרפור. אני מצדי מבכר קטינות מבוהלות. תיירות, אם אפשר.
- למה תיירות?
- הן עוזבות מיד את הארץ, ולא חוזרות עוד לעולם. חומר אידיאלי לבידור. התמחיתי באנגליות.
- אומרים, שלפעמים נפש הקורבנות נפגעת לכל החיים.
- ייתכן. בזה אני לא מתערב. בשביל זה יש משטרה, אפשר להגיש לה תלונה. זוהי מדינה דמוקרטית.
- האם הן מתלוננות?
- כמעט שלא. השוטרים שואלים, איך זה קרה, כמה פעמים, פוזיציות, זה לא נעים. אני נוהג גם לצלם אותן עירומות, דואג להלם. הן שותקות כדג אפילו בבית-החולים.
- ואם אינן שותקות?
- אז לוקחים עורך-דין. למשפט באה כל המשפחה, רעייתי, התאומים...
- אדוני נשוי?
- כמובן. הרי האונס הוא שעשוע משפחתי בארצנו. הילדים שלי בוכים בבית-הדין כמו גשם. אני גם מספר לשופט בשבועה, שהאנגלייה שלי, הזונה הזאת, התלבשה עלי ופיתתה אותי למעשים מגונים נגד רצוני. לפעמים הן באות למשפט בחצאית קצרה, אז השופט נוזף בהן. אין בעיות.
- ואם השופט יתעקש?
- למה?
- נגיד שהוא נגד.
- אז מגלים חרטה. היצרים התלקחו, כבודו, ודברים כאלה. קיים גם רקע סוציאלי, ילדות קשה, פער פאר-אכסלאנס, הכל. במקרה הגרוע ביותר מקבלים שלוש שנים ושמונה חודשים. שליש הולך על התנהגות, שליש על טיפול רפואי, שליש על תנאי, בסוף נשארת התבוננות פסיכיאטרית פעמיים בחודש. באמת לא רציני.
- בעצם מדוע לא?
- כבר אמרתי לך, שהשלטונות מעוניינים.
- אדוני מדבר ברצינות?
- בהחלט. אילו הייתה הממשלה באמת מעוניינת לשים קץ לדבר, האם היא לא הייתה מטילה עשרים שנות מאסר על אונס של ילדה קטנה? ברור, שיש כאן הסכמה סמויה מצד השלטונות.
- קשה להאמין...
- איך אפשר לפרש זאת אחרת? על מעילה בכספים או זיוף מסמכים מטיל החוק שתיים-עשרה שנות מאסר, לא? אם אני מאיים על מישהו בסכין, אני עלול לשבת חמש שנים. אבל אותו הדבר עם אונס זה רק שלוש וחצי. ברור כשמש, המחוקק העברי מכיר בחיוניותו של האונס ההמוני.
- חיוניות, אמר אדוני?
- בוודאי. אומרים, שפעולה מסוג זה משחררת אלימות עצורה, היא מעין שסתום מקובל באזורנו להתפרקות מלחצים חברתיים. מי שאונס אינו מפגין, אינו פורע, הוא מבסוט. אין פלא אפוא, שעל הקולנוע מטילים 50 אחוז היטל-עינוגים, אבל האונס הוא חופשי. כן, בהחלט מורגשת תמיכה ממלכתית מסיבית, עידוד האונס הישראלי.
- אתה רוצה לומד, אדוני, שאילו הטילו עשרים שנות מאסר על הזהו, אז לא היית עוסק בו?
- בשום אופן לא. השתגעתי? לשבת כל החיים בשביל פרפראות של עשר דקות? הייתי עובר מהר מאוד לספורט אחר.
- כדורגל?
- לא, זה מסוכן, אפשר לשבור רגל. התכוונתי לפרוטקשן. אבל בינתיים, כל עוד בתי-המשפט המקומיים משתפים פעולה, אין לנו בעיות. האונס נשאר הספורט הלאומי שלנו.
- רוב תודות, אדוני. האם ברצונך למסור משהו אישי מעל דפי העיתונות?
- כן. בדעתי לפנות לשר הפנים בכל לשון של בקשה, לא לתת אשרת-כניסה לאיש המאפיה האמריקנית מאיר לאנסקי. לבל נהפוך את ארצנו למקלט של עבריינים.

אז מה חדש?

כלום.

קורא דיווחים מהבוקר,

ולא מצליח להכיל את הכאב הזה...

Got a full tank and some chips
It was me and a gun
And a man on my back
And I sang "holy holy" as he buttoned down his pants
You can laugh
It's kind of funny things you think
At times like these
Like I haven't seen Barbados
So I must get out of this

Yes I wore a slinky red thing
Does that mean I should spread
For you, your friends, your father, Mr. Ed

מי אתם,

רוצחי נפשות ומחללי נשמות?