באת אליי את עיניך לפקוח.
את עיניך האפורות, שמצטמצמות עד לכדי חרך צר כשאתה מחייך.
אני לא רואה כלום כשאני צוחק, אמרת לי.
אולי זו הסיבה שאני מחפשת את המבט המשתאה, זה שגורם להן להפקח,
כשאני מכאיבה לך.
באת אליי.
אבל הגוף שלי הוא לא מבט עבורך. לא חלון. או ראי.
הידיים החזקות שלך רפות לצידך.
הן לא לומדות את הגוף שלי.
אתה לא נותן שם לכל ריס וציפורן,
ולכל שערה בבשר החשוף.
זה המגע שלי שאתה מתמסר אליו.
כן.
אתה.
מתמסר.
קשה לך להבין את זה. להכיל את זה.
זה מבלבל אותך.
ועדיין. באת אליי.
את עיניך לפקוח.
שאראה לך בחושך את כל הדברים.
ואתה עוצם את העיניים כשאני נוגעת בך.
העיניים שבאת אליי כדי שאפקח.
שרציתי פעורות.
מביטות בי.
סרות למרותי.
ואתה מתרכז.
בידיים שלי על הגוף שלך.
ואני כולי מצטמצמת לנקודת הממשק בין העור שלי לעור שלך.
מצטמצמת ממש כמו העיניים שלך. כשאתה מחייך.
כשתבקש לבוא פעם הבאה
בוא בידיעה
שאין אפשרויות ביניים.
או שאתה אדם חופשי
או שאתה שלי.
ואם אתה שלי
בוא בעיניים קרועות לרווחה
ולשון בחוץ
כדי להתבשם בניחוח לילו של הגוף
שלי.
