זמנים ישנים

יורד לבור בעלטה

האיש בשחור.

ושם,

בפינה החשוכה.

אור כחול מציף את נפשו.

כגחלילית,

אבוקה קטנה וכחלחלה.

מושיט ידו, מזמין.

שלו!!

בפינת הכלוב פגועה ושבורה.

עיניה כבויות יופיה מוסתר.

זמן חלף.

אל האור עפה מכף ידי.

הכל מותר.

אמרה.

הקולר מיותר.

הוסר.

שנים לא נשמע.

וכעת, כקול מן האוב, שב.

בוער בתאוות מחשך לכח של כאב.

האיש בשחור שב.

הפחד נמוג.

נשאר רק הכאב .

מחיר החרות.

כבלתי.

שחררתי.

הלכה.

שוב חופשי.

הזמן פשוט עבר

ודבר לא השתנה

מלבדי