הכלוב הזה ישן כל כך. מרגישה שזה כמו עולם שהפעם האחרונה שהייתי בו הייתי בת אדם שונה לחלוטין. הצורך להישלט היה שם וכל כך ברור ומגיל כל כך צעיר אבל זה הרגיש שכל מי שהתאהבתי בו לא היה שם, וכל מי שפגשתי דרך פה - לא היה מעוניין בי כאני. הכלוב היה הבדסמ כפנטזיה שרחוקה מחיים אמיתיים, משהו נפרד, ולא יודעת אם באמת האמנתי שאמצא את השילוב שדמיינתי. כשהצטרפתי לפה בפעם הראשונה, בת 18 או 19, זה היה מקום עם תחושה מאוד ספציפית שהתקשרה למקום הזה של הייאוש הכללי בגישה לצד הזה שבי.
מוזר לחזור לתחושה הזאת בגיל 27. אבל זה מוזר טוב. זה מוזר שמעלה בי את בת ה18 או ה19 שהייתי ומאפשר לי להראות לה איך היא הצליחה למצוא את מה שחשבה שיותר מדי נדיר מכדי להתקיים. להתחיל מאהבה ולהמשיך לגלות שהשליטה היא חלק ממנה, ולא להפך. להתפתח בעולם הזה ביחד ולהרגיש שאין שום סתירה בין האהבה והסקרנות ושהיא באה הכי טוב ביחד.
אז אני עכשיו במדבר וקיבלתי מבעלי מתנה: תזכורת לפעילות באתר הזה ועידוד להשתמש בו שוב כמי שאני עכשיו. פעם המקום הזה היה ממקום של לבד, למצוא זוגיות דרך הבדסמ. זה מוזר בצורה הכי נפלאה שיש, לחזור לכאן מהמקום ההפוך: כזוג שכבר בראש ביחד ובתיאום ועם כל הריגוש והפתיחות שאז קיוויתי למצוא כאן... ובאים לפה כדי למצוא את המקום לצמוח עם זה, לבטא, לפרוק. ביחד.
הדבר שתמיד משך אותי בקשר של בדסמ, הרי, הוא הביחד. ועכשיו קיבלתי במתנה את העידוד לגלות איך העולם הזה נראה מהזווית הזאת...