בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

יומני הנסיכה

whatever doesn't kill me, had better start running.
לפני יום. 26 במאי 2020, 23:24

ופתאום

באמצע החיים

אתה פוגש אדם

שרוצה להעניק לך את הגלקסיה

כשכל מה שציפית לו

זה כוכב אחד בודד. 

לפני 3 ימים. 24 במאי 2020, 21:41

אם אתה רוצה לשלוט בי,

אז כדאי שתשלוט בי.

כדאי שתעשה זאת ללא היסוס, בדיוק של מנתח, בביטחון.

כדאי שלא אראה אף זיק של ספק בעיניך,

כדאי שלא אזהה שום חשש או תנועה מהוססת ,

כדאי שלא תתן לי לראות את כף ידך הנרעדת והלחה,

כדאי לך להיזהר שמא אעלה על הבלוף שלך,

כי אם לא,

מותק,

אני אפיל אותך על גבך, ארתק לרצפה ואמעך אותך בכף רגלי בכזו מהירות, 

שאפילו לא תספיק לומר

שאתה רוצה שאקרא לך

"אדוני".

 

לפני 3 ימים. 24 במאי 2020, 14:53

לאבוקדו יש טעם של זין נקי, אבל אתם קלירלי עוד לא מוכנים לדבר על זה. 

לפני 5 ימים. 22 במאי 2020, 17:26

רציתי לכתוב על פחד

לא, לא פחד

חשש

רציתי לכתוב על לבבות מנופצים וידיים רועדות

על זיעה קרה ולילות ללא שינה

על כמה זה פשוט לשבור אותנו

על הקלות בה אנו מתרסקים

רציתי לכתוב שאני מעריצה אותך

את הטוטליות שבך

על האופן בו אתה מרשה לעצמך ליפול

בעיניים עצומות

בטוח שתמצא את זרועותי ולא את הרצפה הקרה

רציתי לבקש

שאולי

תלמד אותי

איך עושים זאת

 

 

וזה, לשם שינוי, כן מוקדש לך. 

לפני שבוע. 20 במאי 2020, 6:26

כולנו אוכלים שקרים כשהלב רעב. 

לפני שבוע. 18 במאי 2020, 12:58

לפני שהוא הפך לאש, היה הוא מים,

מרווה את צמאונו של כל יצור גוסס, 

הוא העניק ונתן עד שהאוקיינוס שבו הפך למדבר, 

ובמקום למות מחום, מיובש, מבדידות, 

הוא אסף את ייסוריו

ומהאפר הפך לאש. 

לפני שבועיים. 12 במאי 2020, 1:30

ושם

בשדה הקרב האחרון

כשהאבק התפזר והחורבן התגלה

התגלה גם הנצחון, במלוא הדרו המפואר

ויוליוס נפל על ברכיו

ונשא מבטו אל האלים

אור הירח התנפץ על זיעתו במיליון רסיסים זוהרים

ויוליוס בכה כי לא נותרו לו עוד עולמות לכבוש. 

לפני שבועיים. 11 במאי 2020, 13:54

החתולה שלי נואשת לקבל ביס מכריך הסלמון שלי. 

היא מתלטפת ומייללת ומסתכלת עלי במבטים מתחננים בזמן שאני לועסת וממשיכה לזרוק לכיוונה "לא". 

אני יודעת שהסלמון המעושן לא טוב עבורה. אני יודעת שאם היא תאכל אותו תכאב לה הבטן והיא תקיא ותבכה ותסבול לפחות כמה שעות. 

 

אחרי כמה דקות של תחנונים קורעי לב החתולה שלי מבינה שהיא לא תנצח ופורשת לפינת החדר, שם היא מתכדררת בתנוחה עוברית ומטיחה לעברי מבט כל כך מסכן ומיוסר שאני מוכנה לרדת לברכי ולהתחנן לסליחתה ולהביא לה את כל כריכי הסלמון שבעולם רק כדי שלא אאלץ לראות את המבט הזה שוב. 

 

אני מקווה שהיקום מסתכל עלי כמו שאני מסתכלת עליה. 

 

אני מקווה שבעת שאני מבקשת משהו ונענית בשלילה, משהו שאני מייחלת לו ורוצה בו בכל מאודי, היקום מסתכל עלי בהבנה, באהבה, ואומר: 

 

"ילדה שלי, את לא מבינה?

את חושבת שאת רוצה את זה,

את חושבת שאת כמהה לזה...

את פשוט לא יודעת כמה זה יכאב". 

 

 

 

לפני שבועיים. 11 במאי 2020, 6:24

ואולי,

אולי איקרוס רצה ליפול.

אולי הוא רצה לאחוז ולו לשניה את החום הצורב רק כדי לצלול אל הים העמוק האפל.

אולי הוא רצה להרגיש את הלהבה שורפת את כנפיו וממיסה את השעווה, משחחרת אותו מכלוב הזהב שלו. אולי הוא רצה שהמים הקרים ירפאו את כוויותיו ואת ספקותיו.

אולי איקרוס חייך שעה שהוא עף אל עבר כדור האש, צחוק היסטרי מתפרץ מבין שפתיו. אולי הוא צלל אל התהום בשלווה ובטחון ואולי האוקיינוס אימץ אותו כמו שמיכה מנחמת.

אולי איקרוס היה צעיר ונלהב ושיכור ומוטרף, אבל מי עוד יכול להגיד שהוא נגע בשולי שמלתו של הליוס ובשחור מצולותיו של פוסידון?

לפני שבועיים. 10 במאי 2020, 18:00

מיכל ואני עזבנו את העיירה שכוחת האל של ילדותנו בערך באותו גיל. אני עברתי לת"א והיא לב"ש.

מאז אנחנו נפגשות בערך אחת לשנה לסופ"ש של רגרסיה לילדות שבדרך כלל כולל בתוכו מלא אלכוהול, מסיבות עם מוזיקה גרועה ובטן שכואבת מרוב צחוק.

בפעם האחרונה שמיכל הייתה כאן יצאנו למועדון סאחי של חולב"תים כי מיכל אמרה "קחי אותי למקום שאוכל ללבוש עקבים, אני רוצה להרגיש כוסית ורוצה להתאפר ולשים חזיה ולהרגיש שהתאמצתי".

מיכל אמרה מיכל תקבל.

כצפוי , המקום היה מלא עד 0 מקום, המלצריות היו כלבות והייתי עייפה ומשועממת. מצאנו שולחן פנוי והתיישבנו בו. הדלקתי סיגריה בזמן שמיכל סרקה את הקהל כמו צייד שמחפש אנטילופות.

כמה דקות עברו וקבוצה של 5 פרחות ראשל"ציות ניגשו אלינו, כולן עם מבטים עויינים.

"זה השולחן שלנו" אמרה המנהיגה בטון שלא חיבבתי.

"לא נראה לי" עניתי בנונשלנטיות.

"קמנו לעשן, זה השולחן שלנו" אמרה הסגנית, זיהיתי רעד בקולה.

"ועכשיו הוא שלנו, תתקדמו" עניתי ברוגע.

למרות שלא הסתכלתי עליה, ידעתי שמיכל בוחנת אותי במבט זהיר, הסתובבתי אליה והיא בהתה בי בעיניים מתחננות, מפציעות.

נאנחתי, כיביתי את הסיגריה ונעמדתי בכניעה.

סעמק איתה.

"תהנו" אמרתי בחיוך למנהיגה, תפסתי את ידה של מיכל וכיוונתי אותה לכיוון הרחבה.

הסגנית חלפה על פני מיכל, בוחנת אותה במבט מלא שנאה. מיכל סובבה את ראשה אלי וברגע הזה הסגנית נכנסה במיכל עם הכתף, בהתרסה, בכוונה, בעוצמה.

סעמק איתה.

אוזני צלצלו וראשי היה סחרחר, שמעתי את המוח שלי נותן את הפקודה לאגרוף שעה ששיניי חרקו והדופק הלם באוזני.

עצרתי.

נשמתי.

ספירת מלאי זריזה: 2 מאבטחים ברדיוס של 5 מטר, 5 שניות להגיע אלי, 3 שניות להשתלט עלי, 5 דקות להוציא אותי מחוץ למועדון ולהזמין משטרה.

לא טוב. לא טוב בכלל.

לקחתי נשימה עמוקה ומשכתי בידה של מיכל, לקחתי אותה לבר במטרה לשתות עד שהערסית הקטנה שבתוכי תטבע.

חצי שעה מאוחר יותר מיכל כבר הייתה אחרי 4 כוסות קאווה זולה והתחילה להשתחרר. היא רקדה מולי, גופה העדין נע לצלילי מוזיקה איומה, מחייכת, מכשפת.

היא מתקרבת, מצמידה את הציצי הקטן והחצוף שלה אלי, שיערה הארוך נופל על כתפי כמו מפל, הבל פיה מריח מסיגריות וענבים חמוצים.

"אני אוהבת שאת מגנה עלי" היא לחשה באוזני, ידה התחילה לחבק את מותני, אצבעותיה מלטפות, משחקות.

סעמק איתה.

"את חרמנית עלי?" היא שואלת, עיניה מזוגגות.

"את שיכורה לגמרי אה?" אני עונה, מרגישה את הכוס שלי בוער.

"אולי, אבל את עדיין חרמנית עלי" היא הכריזה בנצחון. ידה שטיילה לי על המותן עלתה כעת גבוה יותר ומצאה לעצמה בית תחת רצועת החזיה שלי. החזיה שהיא התעקשה שאני אלבש.

סעמק איתה.

השתחררתי מאחיזתה העדינה, נתתי בה מבט כועס והלכתי לכיוון הבר. 2 כוסות מים עם קרח. שלוקים גדולים, צמאים, מתוסכלים.

 

מיכל רוקדת עם ערס בחולצת וי, היא מצמידה את גופה הקטנטן אליו, מתחככת. מבטה עוקב אחרי ואני לוקחת עוד שלוק גדול .

מיכל מתכופפת, מבליטה את ישבנה ועולה חזרה למעלה, היא נושכת את שפתה התחתונה ומחייכת אלי.

הספיק לי.

"בואי" אני ניגשת אליה, תופסת אותה חזק בידה ומרחיקה מהאידיוט.

היא מחייכת בהתגרות והולכת אחרי. אני גוררת אותה במסדרונות החשוכים, מפלסת דרכי בין קהל השיכורים הנדחפים בכיוון השני.

'רק שיהיה לי תא פנוי' אני מתפללת.

יש.

אני דוחפת את מיכל , נכנסת בעקבותיה ונועלת את הדלת.

היא בוהה בי בחיוך ממזרי, עיניה בוערות.

"תתפשטי, מהמותן ומטה." 

מיכל מחייכת חיוך גדול של נצחון.

היא מוסרת לי את התחתון הסגול ואת הג'ינס הקרוע, אני שמה את הג'ינס בתיק ומשאירה את התחתון בידי.

"תנעלי אחרי" אני אומרת ביובש לפני שאני יוצאת מהתא, מתאמצת בכל כוחי לא להסתובב ולראות את מבטה המאוכזב.

אני חוזרת לרחבה וסורקת את הקהל, מנסה לאתר את הערס עם חולצת ה-וי.

בינגו.

אני תופסת את מבטו, מתמקדת, חצי חיוך, עיניים למטה ושוב למעלה והנה הוא בדרך אלי.

קלי קלות.

 

מיכל ישבה לבד בתא שלה כעשר דקות לפני שהיא שמעה אותי נכנסת לתא הצמוד.

דחפתי את הערס פנימה, האידיוט היה כל כך זחוח שרציתי להוריד לו סטירה.

לאלא, זו לא המטרה שלשמה התכנסנו.

התפשטתי מהר ובלי גינונים ונשענתי על הקיר, ובזמן שהאידיוט זיין אותי כמו שרק ערסים יודעים לזיין (חזק ולעניין) אני חשבתי על התחת העירום של מיכל בתא השני.

האידיוט גמר מהר, וגם אני, תודה לאל. 

התלבשתי, יצאתי מהתא ושטפתי את ידי בכיור, ניגבתי קצת מהמסקרה שנזלה וסידרתי את השיער לפני שהסתובבתי בחזרה ונקשתי על התא של מיכל.

נצח קטן אחרי זה שמעתי את הקליל של המנעול. פתחתי את הדלת לאט, מתענגת על כל שניה.

מיכל עמדה שם, פניה אדומות ועיניה ממצמצות במהירות, מכווצות, שונאות.

נכנסתי לתא ונעלתי את הדלת.

"שמעת?" שאלתי.

"כן" היא מילמלה.

"את עדיין חרמנית?"

היא עמדה שם, שונאת אותי יותר ויותר עם כל רגע שעובר. תפסתי אותה בעורף והצמדתי אלי, מטה את ראשה אחורה.

פאק, כמה שהיא יפה.

תחבתי את ידי בין רגליה, החום המשכר של גופה הטריף אותי. הרטיבות שלה לא השאירה מקום לספק. חייכתי.

"את פשוט סוטה, זה מה שאת" סיננתי באוזנה, היא נהמה משהו שנשמע כמו קללה.

דחפתי חצי אצבע אל החור המתוק הזה, הכוס שלה פעם סביבי, הרגשתי אותה מתכווצת, שפתיה השמיעו נהמה חרישית.

"את רוצה שאקרא לו שיזיין אותך?" 

היא שתקה, נשימותיה הפכו מהירות יותר, רדודות יותר.

הוצאתי את האצבע מהכוס שלה וריפרפתי בעדינות על הדגדגן שלה, מעודדת.

"תעני" ציוויתי.

"לא" היא ענתה בקול עדין. 

"מה את רוצה?"

"שתזייני אותי"

"לא שמעתי"

"אני רוצה שתזייני אותי" 

סעמק איתה.

שחררתי את האחיזה שלי והוצאתי את התחתונים שלה מהכיס.

"תפתחי פה גדול" אמרתי, מתאמצת בכל כוחי לא לחייך. דחפתי את התחתונים הסגולים הקטנים שלה לתוך פיה במהירות, ידעתי שאם לא אצא מהתא הזה תוך דקה לא אתאפק ואזיין אותה שם, וזו לא התוכנית.

"תתלבשי, הולכים" אמרתי וזרקתי לה את הג'ינס. ברחתי מהתא וחיכיתי לה ליד הכיור.

 

הלכנו לכיוון הבית שלי, הכתבתי קצב איטי ומיכל השתרכה אחרי, עם העקבים שלה והג' ינס שצמוד מדי והתחתונים הסגולים שתקועים לה בפה. 

 

סגרתי את הדלת לבית מאחורינו ולקחתי את ידה, העמדתי אותה באמצע הסלון והיא עמדה שם כמו פסל יפייפה, עוקבת אחרי במבטה.

"תפתחי את הפה"

אחזתי בלסתה והוצאתי את התחתון הרטוב, מתאמצת לא לירוק בפיה הפעור.

"על ארבע"

היא נאנקה. לעמוד על ארבע בג'ינס צמוד מדי ועקבים זו משימה לא פשוטה, מי כמוני יודעת.

הורדתי את המכנס שלבשתי ונשכבתי על המיטה מולה, רגלי מפוסקות באוויר והתחתונים שלה בידי הימנית, אני מצמידה אותם לכוס שלי ומתחילה לשפשף.

זה לקח 4 דקות, יכלתי להמשיך אבל הפנים הקטנות שלה היו כל כך מעונות שלא יכלתי להתרכז. ארשת פניה נעה בין עלבון לחרמנות לתסכול לכעס וחוזר חלילה.

כמה שאת יפה.

התיישבתי על הרצפה לידה, חיבקתי אותה חזק וליטפתי את פניה.

דחפתי את התחתונים הספוגים חזרה אל פיה ונישקתי אותה ברכות. 

"הנה, זיינתי אותך. עכשיו בואי לישון".