for me, myself and I

אז הנה אתה, יושב מול המחשב, הסמירנוף והספרייט לידך.
למה אתה כאן?
כי יש לך צורך נואש להיות נאהב, כי אתה מזדקן, כי הגעת ל-30 שלך ולאט לאט אתה מבין שכל כוחות הקסם שהיו לך כבר פגי תוקף.
כי יש לך 3 מאהבים חתיכים בני 24 שאף אחד מהם לא ישאל כשתגיד שאתה עצוב.
ואם הם ישאלו - אתה לא תעז להגיד.
כי אתה תשן לבד הלילה, כי אתה רווק עם שלושה חתולים וכלב.
כי אתה דיפרסיבי, וזה לא מושך.
אז מה זה משנה אם יש לך את כל הבטחון בעולם? אתה כל כך חכם שהחלטת להיסגר מהטמטום, והפסדת.
הפסדת זמן, ועכשיו אתה כאן, יושב בכלוב מלא בסוטים שמעוררים בך בחילה ומחילה, כי הם אנושיים.

ואתה? אין לך גינה לטפח. 
אתה מעורר בי בחילה. 

אם רק הייתי יכולה, הייתי לוחשת לך באוזן את כל המילים שהצטברו בי במשך השנים.

הייתי משמיעה לך את כל השירים ששמעתי וחשבתי שתאהב,
מראה את כל הסרטונים ששמרתי כי חשבתי שלראות אותם יעלה לך חיוך.

הייתי מחבקת אותך,
מעבירה את האצבעות בשערות שלך ותופסת בהן חזק כדי שלא תוכל לברוח.

הייתי מניחה לך לעטוף אותי כמו תינוקת,
והייתי מספרת לך כמה היית חסר לי,
כמה התפללתי שיהיה לך טוב איפה שאתה נמצא,
הייתי ממלמלת לך בין צחקוקים של מבוכה כמה כעסתי כשעזבת אותי באופן אנוכי כל כך,
בלי להיפרד.

הייתי מרטיבה לך את החולצה מדמעות ומספרת לך כמה עיניתי את עצמי מאוחר יותר על אותן מחשבות,
כמה מנעתי מעצמי את האושר של חיים מלאים וכמה חזקה זה עשה אותי, כביכול.

We waged a war with Hell, and look, we still survive
But just because we live does not mean that we’re alive
We’ve won the final round, but how to enjoy the win
When we’ve been broken down and we’ll never know what could have been
Heaven help us, where do we begin?

Emilie autumn-One Foot In Front Of The Other