שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

עזר כנגדו

לפני שנה. שישי, 19 בינואר 2018, בשעה 01:36

די מדהים איך ברגע שמנערים את השגרה וממש רק קצת מעזים, באמת של צריך הרבה, רק טיפונת לצאת מהקומפורט זון, יענו בשבילי זה אומר לצאת המפוך- מתחילים לקרות דברים!

 

ויש ממש תחושה שזימנתי אלי דברים טובים אבל תכלס, הם תמיד נמצאים בכל מקום. רק צריך לפקוח עיניים, להתעורר...

 

היום גיליתי שחברים של האקס שלי אוהבים אותי יותר מאשר אותו. מוזר לא?

כי הוא לא אהב אותי

והוא לא יודע שהם לא אוהבים אותו.

מעניין.

וכשאמרתי שלא נעים לי ממנו, בכל זאת קצת חוסר טאקט להפגש עם החבר'ה שלו, החבר אמר שלא אכפת לו!!!

לא אכפת לו מה האקס שלי יחשוב על זה! (הבחור נשוי באושר, זה ממש לא בקטע כזה)

אז וואלק... זה די חרא, אבל זה גורם לי לגמרי לשמוח שהוא סיים את מערכת היחסים שהייתה לנו. קיבלתי עוד נקודת מבט שרק תומכת בזו שלי וזה מגניב.

הבנתי גם שאני סתומה שנתתי לו להרוס לי את הדימוי העצמי, כי תכלס כל זה רק ממחיש לי כמה המודעות העצמית שלו אפסית ושבעצם הוא הלוזר.

 

לפני שנה. חמישי, 28 בדצמבר 2017, בשעה 02:20

אני שמה לב שיש מסקנה שאני כל פעם מגיעה אליה אבל כאילו.. לא לומדת באמת את השיעור.
כל פעם מחדש אני אומרת לעצמי שעם כל הכבוד לזה שיש דברים שאני רוצה לומר אני חייבת להתאים את זה למי שקולט את התשדורת. כלומר, אם אני רוצה להגיע לתוצאות מסויימות, לא יכולה פשוט לומר שיזדיין כל העולם אני אגיד מה שבא לי ואהיה כנה, ואמיתית ומי שאני. כי... זה פשוט לא עובד ככה כשחיים בחברה.
ושוב ושוב אותה המסקנה.

פשוט חלאס עם הגחמה הזו לשדר לעולם את מי שאני, אנשים לוקחים מזה את מה שרלוונטי להם לפי ראות עיניהם, חייבת להפנים את זה כבר.

לפני שנה. שלישי, 26 בדצמבר 2017, בשעה 13:25

מוזר שיריקות על הפרצוף ולפה מחזירות לי את הביטחון העצמי לא?

לפני שנה. שלישי, 26 בדצמבר 2017, בשעה 00:31

במשך כמה שעות היום בעבודה חשבתי על הפוסט הזה, ויש לי כל כך הרבה מה לומר פתאום, אבל אין שום תכלית... אז כנראה שזה עוד דף ביומן הציבורי שלי, פוסט הגיגים ומחשבות, לא בטוח שתהיה פואנטה בסוף. זה יהיה ארוך, למיטיבי לכת בכלל ואנשים שאוהבים חפירות בפרט.

 

לפני חודשיים וארבעה ימים

נפרדנו.

בחודש הראשון הייתי אדישה, שתיתי המון בעבודה עד בחילה, עד שהקאתי. לאט לאט התחלתי להפתח, נשארתי לשבת עם הצוות אחרי המשמרת, קצת לנהל שיחות, אחרי שנה וחצי שלא היה לי קשר עם אף אחד, אף אחד מלבדו, שהיה כל מחשבותיי, שדיכא את רצונותיי, שגרם לי לא במודע לשנוא את עצמי, את הנפש ואת הגוף. התחלתי להתעורר לאט לאט...

אחרי חודש

נכנסתי לכאן, לכלוב. שנתיים לא ביקרתי פה. בפעם האחרונה נסתי על נפשי, שיניתי את כל הפרטים, כינוי, גיל, איזור מגורים ואפילו מין. שיחזרתי את הפרופיל, בהמשך גם את הבלוג, וחזרתי לשוטט. לקרוא בלוגים, לצ'וטט. 
מאותו היום שהיה לפני בערך חודש, התחלתי להתעורר לאט לאט, היצר שלי התחיל לחזור אלי.
היצר לחיות.
והיצר המיני.
אז קראתי סיפורים אירוטיים, צפיתי בפורנו, התחלתי לדבר עם גברים ולבחון את השוק.
הכל אחרי שנתיים מזה וניליותתת, משמימות, פמפומים איטיים, תשוקה בדירוג 3 מתוך 10.

לפני שבועיים

נפגשתי עם בחור אחד, שהיה לי חיבור ממש טוב איתו ברמת השיחה, והיה גם פוטנציאל מיני אבל מפה לשם.. פנים אל פנים זה לא היה זה ולא רציתי שנשכב. היה קצת מבלבל המקרה ההוא ולא הצלחתי להבין האם איבדתי את הליבידו שלי או שהוא סתם לא עושה לי את זה.
מה שהיה הכי מיוחד בתקופה האחרונה זה שלא התהוללתי כפי שהייתי בעבר. מרגישה מאוד הססנית, קצת פחדנית.
הסקרנות ישנה. אבל משהו עוצר אותי. קצת פחד להפגע, קצת אין לי כח לחוויות גרועות.
טוב בכל אופן, כבר הבנתי שכאן אני לא ממש מוצאת את מבוקשי ופניתי לקיופיד לחפש לי בזירת הוניליים. בעבר כבר היתה לי מציאה מושלמת בדס"מית שם שכבר נכתב עליה וכאן ובעוד מספר שורות ייכתב שוב.
ראוי לציין שהפרופיל שלי שם כרגע אנונימי לגמרי, אין תמונה ואין כמעט שום פרט מלבד העובדה שאני מחפשת קשר אינטימי מטריף.

יום שישי

מקבלת הודעה באנגלית שאומרת כך:"You need a strong man".
אלה הרגעים שבהם האינטואיציה שלי אומרת לי, אוקיי כאן יכול להיות קבור אוצר. מפה לשם בלה בלה בלה הציע שלישייה, קיצר, העניין הזה עוד בהשהייה אבל נתן לי פוש, בתהליך שלי. פתאום התחלתי לשקול את האופציה, ואשכרה אמרתי לעצמי שזה מה שאני צריכה עכשיו! הרפתקאה חדשה! גם החרמנות שלי מתגברת מיום ליום ודי, זה כבר נהיה קריטי למצוא לזה פורקן (לא, אוננות לא פותרת את זה).
בסוף הערב ישבתי עם בנות מהעבודה, סיפרתי על ההזדמנות, וואוווו איזו שיחה התחילה שם! תשמעו זה כבר לא טאבו לדבר על זה! מרגש. באמת. רוב חיי הרגשתי שאין עם מי לדבר ואולי לכן נפלטתי אל הכלוב.

יום שבת

שולח לי הודעה בחור חסר פנים עם גוף פצצה, שואל אם יש לי קיק.
התחלנו לדבר, אמר שהוא בסופה של מערכת יחסים, שחברה שלו לא גומרת. בכלל. גם לא לבד. לא מגיל 16. בקיצור התחיל לגשש מה הולך שם בחוץ. טוב מפה לשם, אני נגד בגידה, אבל לצ'וטט.. זו בחירה שלו ואני סתם אוהבת לקשקש עם אנשים ברשת גם בלי תכלית. 

יום ראשון

סיפרתי לו על הבחור ההוא שהכרתי לפני שנתיים וחצי באפליקציה, שלא היה לי שום עניין להפגש איתו אבל הלכתי על זה והופתעתי, אוהו כמה שהופתעתי! למי שצריך: תקציר הדברים.
תוך כדי השיחה על הפעם ההיא, לא יכולתי יותר, שלחתי לו הודעה.
עכשיו רק כדי להסביר, במשך כל תקופת הזוגיות שלי הייתי מאוננת על הבחור הזה, כלומר מדמיינת את מה שהיה לנו יחד וגומרת על זה, במשך שנתיים. מדי פעם הוא היה שולח הודעה, לברר אם אני עדיין בקשר או כבר פנויה, מציע לשבת לבירה, ואני תמיד הייתי צריכה להסביר שזה לא ראוי. גם לא "רק לבירה".
מאז הפרידה, בחודשיים האלה, לא הפסקתי לחשוב עליו. אבל יחד עם הזכרונות המדהימים של הסקס היו לי גם זכרונות פחות נעימים, של החפצה, של ריחוק. שלא ממש היה אכפת לו ממני, ודי חששתי ממפגש איתו (גם על זה כתבתי).
אז בחזרה לסיפור, שלחתי הודעה, תוך 3-4 דק' כבר קבענו להפגש מאוחר יותר בלילה.
ואני כמו ילדה קטנה... כמה התרגשתי. התחלתי לשיר ולרקוד בבית, כן אני עושה את זה לאחרונה. חזרה אלי שמחת החיים.

נפגשנו, ותוך כדי שאנחנו מדברים אני אומרת לעצמי, טוב הבחור הזה לא איש שיחה, בדיוק כמו שזכרתי אותו. ואני מסתכלת עליו, ויודעת שממש בקרוב הוא יהיה בתוכי, ואני מנסה לחשוב אם בא לי על זה. האמת שהמחשבות האלה היו מעורבבות ביין ואלכוהול עושה אותי כל כך חרמנית, אז לא ממש שקעתי בזה. 
מדי פעם הוא נגע בי, העביר ליטוף על הירך. לרגע התקרב ויכולתי להריח את מרכך הכביסה מהבגדים שלו וגוד, זה העביר בי צמרמורת. אני סופר רגישה לריחות, מתה על ריח של כביסה ורק המחשבה על זה שמשהו ממנו נכנס לי לאף העבירה בי רטט.
בשלב מסויים הוא פשוט התחיל לנשק את הצוואר שלי ואני... כמו חמאה! חמאה! באותו הרגע נמסתי. שלולית.
כמה זמן שלא הרגשתי תשוקה. תפסתי אותו חזק והתחלתי גם אני לנשק-ללקק. תופסת אותו בכח.
הפך אותי עליו, די מהר כבר היינו ערומים.
עכשיו, מה קרה שם? הזיכרון שלי די מחוק. ואני ידועה בזיכרון על. כלומר, לפני שבוע, בנר שמיני של חנוכה, פגשתי איזה בחור בהדלקת נרות אצל חברים וזיהיתי שהוא היה חבר ילדות שלי, בגיל 4. כן, לא נפגשנו 22 שנים. והוא לא זכר אותי בכלל. אבל... עשינו הצלבה וזה היה הוא. אז, הזיכרון שלי הוא סופר זיכרון.
אבל מה שקרה אתמול בלילה, הרוב מחוק לי... כלומר, זה אולי החלק הכי ספייסי, לתאר מה הלך שם אבל זה קצת אינטימי מדי בשביל יומן ציבורי, אז רק אומר ככה. הוא הכאיב לי, מאוד. הוא היה כוחני איתי מאוד. אני הייתי כנועה מאוד. הוא השפיל אותי והשתמש בי אבל גם דאג לי והשקיע בי. ודרש ממני. ואני גם קצת אכזבתי אותו כשרצה לגמור לי עמוק בתוך הגרון אבל כבר הייתי מותשת ופשוט בסוף לא הצלחתי...
ואולי הדבר המחרמן ביותר שקרה שם היה כשהוא דרש את זה. והסתכל עלי מלמעלה ישר בעיניים כשהזין שלו בגרון שלי ואמר ברוגע "אני רוצה לגמור לך עמוק בגרון, ואת תעשי את זה נכון? את לא תוציאי ברגע האחרון כן? זה מה שאני רוצה. את יכולה לעשות את זה כן? יופי. זה מה שאני רוצה"
ואני... חמאה. פשוט חמאה.

היום

מתעוררת לי בבוקר. הגוף שלי מפורק. מזה מפורק... הייתי בשיעור טכניקה על עמוד (ריקוד) והכל כואב לי ואז הזיון הזה. והכל כואב לי, שרירים, עצמות, מפרקים אנאערף מה שיכול לכאוב - כואב.
טוב קודם כל הרגשתי חובה לשלוח לו הודעה שאני מצטערת שלא הצלחתי לבלוע אותו שמבטיחה שאשתפר ואהיה טובה יותר בפעם הבאה.
כן זה גם הכריע את התובנה שאני נשלטת (קיבלתי את התואר בחזרה באהבה).
אז אני שבורה, שוכבת לי במיטה גוללת את הפיד בפייסבוק ו.. רואה את הכתבה על בדס"מ ב"דבר ראשון". ראיתי פה לאחרונה שהיה דיבור על זה, וקראתי את החלק הראשון ועדיין מאוד הפתיע אותי לראות את זה בפיד. אז נכנסתי.
והגעתי לחלק שבו מדובר על הסאבספייס. ואני קוראת.. וקוראת.. ואומרת לעצמי "פאק!!" המומה, באמת שהייתי המומה.
כי... כל הפעמים שתיארתי לעצמי ולאנשים אחרים סקס מדהים, אמרתי שזו פשוט אקסטזה. ו.. זו החוויה הסובייקטיבית שלי, ברור לי שלא כולם חווים את זה בסקס. אבל לא עשיתי מספיק סקס בדס"מי כדי ממש ממש לקשר שזה נובע מהכאב (וכן המשיכה העיקרית שלי היא לכוחניות, כאב ושליטה, פחות השפלות). אז זהו. מאוד התרגשתי שיש לתחושות האלה שלי הגדרה ואבחנה מדעית.
וזה גם כנראה מסביר את זה שאני לא ממש זוכרת מה הלך שם. זה מסביר את זה שלא היו לי שום בעיות דימוי גוף שמהן הכי פחדתי. עם האקס שלי כל הזמן הייתי חושבת על איך אני נראית ואתמול פשוט כלום מזה לא צף. ו.. הייתי בהיי. וזה היה מדהים.
בוודאי שיצא לי לחשוב האם לא חבל שלא יצרתי איתו קשר לפני, אבל אתמול פשוט היה התזמון המדוייק שבו זה התאים לי.
אז זהו. זה הקאמבק שלי, ועכשיו אני הולכת לקרוא ולחקור על הסאבספייס הזה כי זה פאקינג אוסוםםםם.

בעצם, יש לי פאנץ' לסיכום.
באופן די מתסכל או אולי דווקא מנחם, כל הסיפור הזה עשה אותי רק רעבה יותר. אתמול אמרתי לעצמי שסוף סוף אני מבינה למה קוראים לזה סשן. פוף זה אינטנסיבי. ברור שאי אפשר כל יום. ואז התעוררתי... והתחלתי להתאפס על עצמי. ועד אחה"צ כבר רציתי שוב!
מה עושים עם כל זה?

 

 

עד כאן להיום.
פיס אנד לאב אנשים, טוב לחזור.



לפני שנה. שלישי, 19 בדצמבר 2017, בשעה 22:01

הכי הייתי רוצה

לומר בגלוי מה אני צריכה

ככה לאנשים בסמול טוק

באיזו ישיבה עם אנשים שאני לא מכירה

בהדלקת נרות חנוכה

נר שמיני

"אה כן ודרך אגב, אני ממש חייבת סקס כבר, מי בקטע של כוחניות והטרפת חושים? אבל עם כירבולים אחר כך כן?"

לא.

אז זהו שלא.

וזה גם בכלל לא באופק.

אז מתחילה לחשוב פשוט על למחזר?

או להפסיק לשתות, כי אלכוהול עושה אותי חרמנית אש!

ממתי כל כך קשה למצוא זיון הגון? 

מתמיד.

לפני שנה. ראשון, 3 בדצמבר 2017, בשעה 15:48

אני חסרת סבלנות.

איפוק מינימלי.

קופצת מדבר לדבר.

 

אולי כבר כתבתי פה פעם על הרומן שלי עם סקס ואוכל.

האמת שאני די מתנגדת להכניס את שניהם יחד לאותה מיטה, תמיד נראה לי מטופש.

 

מרוב הדברים שעשיתי בחיי התייאשתי, גם אלה שנהניתי מהם.

וגם את מה שאני כבר עושה אני עושה בהעתקה למשל,

פותרת תרגילים במכניקה? אני לומדת מהתשובות.

מנגנת על גיטרה? רק מתווים או אקורדים, לאלתר לא יודעת.

מציירת? רק יודעת להעתיק, כלומר לרשום, לא מצליחה לחלץ מהדימיון.

 

לעומת זאת, בסקס ואוכל, אני עדיין צריכה השראה, אבל יש לי הרבה יותר תעוזה והרבה יותר מוטיבציה להתנסות ולנסות גם כשלא הולך.

האמת, שגם בצלילה. אבל בצלילה אין יצירה.

 

סקס ואוכל.

כלומר, סקס זה לא רק להזדיין ולבשל זה לא רק להכין אוכל לא?

 

לבד, אני לא מבשלת, לא אופה. רק אם יש את מי להאכיל. לבשל לעצמי זה קצת כמו לאונן. יכולה להתאמץ אבל זה לא כזה טעים אם אני לא חרמנית. 

 

יש בשניהם משהו שמספק אצלי דחף. ותמיד אני רוצה ללמוד עוד.

אבל לא בכל מחיר, ורק את מה שטעים לי.

קשה לבשל משהו שאני לא אוהבת לאכול, גם אם זה למישהו שאני מאוד אוהבת.

 

הייתי סובלת מכאב לב כשהאקס שלי היה מוסיף כל מיני רטבים לא קשורים לאוכל שהכנתי.

וגם כשהיינו שוכבים כמו שהוא אוהב.

 

 

 

לפני שנה. שבת, 2 בדצמבר 2017, בשעה 22:02

על הזין שלי? וואלה האמת שיש לי קנאת פין.

 

כל מה שרצית זה שאלך על עקבים. 

ואשים שפתון.

ומסקרה.

ולק. 

ואולי קצת מייקאפ? לא יותר מדי.

שאתלבש יפה.

ושאנעל נעליים חדשות.

שאצבע את השיער, לא את הכל, רק קצת לעשות קצת בלונד.

היית מסרק אותי, מבריש את שיערי.

 

 

ואני תמיד אמרתי שחבל שאתה לא חושב שאני יפה כמו שאני. מי בכלל צריך מייקאפ יש לי עור מושלם. שפתיים מלאות וריסים ארוכים.

לא הבנתי מה אתה רוצה ממני.

אבל ניסיתי להתאים את עצמי. האמת שלאורך התקופה לא הפסקת לקנות לי מוצרי טיפוח כאלה ואחרים, כולל מכונה למריטת שיער, הכי יקרה בשוק, עם ראשים מתחלפים, עמידה במים. ואני בכלל די חלקה... בכל זאת, רבע תימניה.

האמת, שאני בכלל ילדה של טבע, גרה בחורשה, הולכת יחפה, נרדמת על הספה בחוץ מתחת לכוכבים.

I don't give a fuck

 

בפורים החלטתי לקחת את זה רחוק, הסתובבתי שעות בין חנויות וקניתי את כל הפריטים הכי מוגזמים שמצאתי, שפתון ורוד בהיר, צללית בגוון טורקיז, פאה בלונדינית ארוכה, חזה גדול מזוייף, חצאית טוטו ורודה.

חיפשתי אותך לויקינג (אפילו שלא רצית להתחפש בהתחלה) ואז התחלתי לחפש את עצמי, דווקא נהניתי. שאלתי אותך "נו... איך??? מה אתה חושב??"

נפגעתי רק מהמבט, בלי צורך להוסיף גם אמרת "לא פורמי... אי אפשר ללכת ככה, זה לא נראה טוב..."

ולא הצלחתי להבין על מה אתה מדבר, ניסיתי לברר אבל לא ידעת להסביר את עצמך.

הורדתי את הכל. את הבגדים, את האיפור, הכל. שמתי רק שפתון בגוון אדום עז, כאילו כדי לסמל את זה שבכל זאת זה לא יום חול.

יצאנו לפאב למסיבת פורים.

היית קריר אלי, יבש.

כמה שניסיתי להסביר שבפורים אני יכולה להיות מי שבא לי, לא יכולת לקבל את זה וקיבלת זעזוע מלראות אותי בתחפושת.

ובעצם, אף פעם לא היית מוכן לקבל אותי כפי שאני, תמיד ניסית אתה לחפש אותי. 

כשחבר שלך הודיע שהוא מתחתן היה לך כל כך חשוב שנלך מיד לקנות שמלה, ושנמצא לי עקבים. 4 חודשים לפני החתונה. 

בשבוע של המאורע מדדתי את השמלה שקנינו יחד, והיא לא עלתה עלי, בירכיים. ודווקא לא עליתי במשקל, פשוט שיניתי קצת צורה והשמלה הצמודה כבר לא נראתה עלי אותו דבר.

ואתה נלחצת. אוהו כמה נלחצת!

הלכתי לקנות שמלה אחרת בשבילך.

אותי, אותי זה בכלל לא עניין. מה לעזאזל אכפת לי מה אני אלבש לחתונה??

 

כל כך הצטערתי על כמה שהשקעתי, בתחפושת שלך, בשלי, כסף, זמן, מחשבה.

אפילו לא היה אכפת לך שאתה מבאס לי את החג. לא עשית שום מאמץ לגרום לי להרגיש טוב.

מצטערת שלא נפרדנו כבר אז. או באחד מהמצבים האבסורדיים האחרים שיצרת עבורנו לפני ואחרי.

מצטערת שאני בכלל כותבת עליך כי בחודש וחצי האחרונים אני מדחיקה את הקיום שהיה לך בחיים שלי.

 

אז מתי תצא לי מהחלומות כבר?

 

 

 

 

לפני שנה. חמישי, 30 בנובמבר 2017, בשעה 23:52

ממש הפתעה לגלות ששוב נפלתי בחכתו של פחדן אינטימיות.
באמת שאני לא מצליחה להבין איך כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי נמשכת לאנשים שהכי נמנעים ממה שאני רוצה.
ממש כאילו שזה מה שמדליק אותי.



לפני שנה. חמישי, 30 בנובמבר 2017, בשעה 02:17

התחלנו לדבר לפני 3 ימים. במקרה, הכרנו דרך אתר אנונימי, שהמטרה שלו היא אפילו לא הכרויות. וגם בעצם אני לא ממש מבינה מה המטרה שלנו עכשיו, אבל מפה לשם התחלנו לדבר. בהתחלה במייל בוקס, אחר כך באימייל ומשם לוואטסאפ. והוא לא מספר על עצמו, בעיקר מקשיב. מהמעט שאמר היה קשה לפספס שיש לו קטע עם שליטה. ניסיתי לברר וקיבלתי אישור על הספק. ואני, התרגשתי מאוד. הסיכוי לשיחה כל כך טובה עם מישהו שהוא במקרה אוחז בסטייה המשלימה שלי הוא כל כך נמוך, שזה היה ממש מרגש.
ולאט לאט אחרי שנתיים של תרדמת, התחלתי להתעורר, הרגשתי את עצמי נחלצת ומתחילה להזכר מי אני. פתאום נזכרתי איך זה מרגיש להדלק. ובאמת שהייתי בשנתיים האלה עם בחור כל כך ונילי ומשעמם (אלה שני תארים שאינם בהכרח תלויים אחד בשני והוא מחזיק בשניהם). כל מערכת היחסים הזו היתה חסרת תשוקה ששכחתי כבר מה זה לִרְצות, ומי אני ומה מרטיט אותי. כל כך הייתי עסוקה בלְרַצות מישהו שכל מה שהוא מביא איתו אלה דברים שאני לא רוצה בחיים שלי, שיפוטיות, חוסר אמפטיה, חוסר רגישות, התעסקות בבולשיט כמו מה אנשים אחרים חושבים עלי/ו ואובססיה לטיפוח.
אז התחלתי לחזור לעצמי. וזה הפחיד אותי, התחלנו לדבר על סקס ואמרתי לו, אין לי בעיה, באמת שאין לי בעיה לדבר על סקס אבל חשוב לומר, אחרי שהנושא הזה עולה, אין דרך חזרה. והוא ניסה להרגיע אותי, לומר שזו רק שיחה אינטלקטואלית, החלפת דעות. אני יודעת שאין דבר כזה, דיברתי עם מספיק אנשים בחיי בשביל לדעת שאחרי שמדברים על סקס, הכל משתנה. אבל הבחור הזה, באמת שהוא שונה. אני יכולה לספור על יד אחת את האנשים שהיתה לי איתם תקשורת כזו מדהימה והוא ביניהם. אז הרשיתי לעצמי לשחרר עוד קצת, ממש כמו חבל מתוח הייתי. והוא מנסה להרגיע אותי, "אל תדאגי אנחנו לא נעשה סייבר, אני בכלל לא בעניין של דברים כאלה", כן, גם אני לא.
לא חלף זמן רב, אני כולי רטובה והוא מספר לי על איך עומד לו... טוב אפשר להבין לאן כל זה המשיך משם לא?

כל היום ההוא כשדיברנו ניסיתי להסביר לו למה אני מעדיפה לא לעורר את היצר שלי ולהשאיר אותו בתרדמת של השנתיים האחרונות, "כי אני יודעת שברגע שאתעורר, אני אשחרר כל רסן ואצא לחפש את זה". וזה בדיוק מה שקרה. אז התחלתי בלשחרר קצת מתח מהחבל, ועוד קצת ועוד קצת ואז ברגע אחד עזבתי הכל וזה היה בסצינת הסייבר אוננות הזה. זהו. משם אין דרך חזרה. זה מה שניסיתי להסביר לו וזה מה שהוא לא הבין. עכשיו ניצטתי. עכשיו אני דלוקה. עכשיו אני צריכה למצוא דרך להשביע את התיאבון. 

אבל מה. היום הבחור נעלם. אחרי שלושה ימים של שיחות אינטנסיביות (על הא ודא בחיים) פוף נעלם. לקראת סוף היום שלח הודעה אבל בכל אופן היה מרוחק כזה, אומר שבלי קשר אלי.

 

עכשיו, אין לי שום טענות כלפיו, אבל אני לחוצה מעצמי! הנה כל כך פחדתי ולא רציתי לשחרר אחיזה, אבל שחררתי ומה שפחדתי ממנו קרה. התמסרתי לדמות הבידיונית שלו שבניתי בראש שלי ועכשיו קשה לי לשחרר וגם אני מוצאת את עצמי כאן בכלוב שוב.

 

 

לפני שנה. רביעי, 29 בנובמבר 2017, בשעה 16:37

והנה אני
בערך באותה נקודה שהייתי, רק פחות ברורה לעצמי, מבולבלת, אבודה. אולי קצת החכמתי אבל לא ממש סגורה על מה אני אמורה לעשות עם התבונה.
יושבת מול המקלדת ולא יודעת מה לכתוב, מה לומר לעצמי אפילו.
יצאתי ממערכת יחסים ארוכה וגרועה נוספת. לא יודעת לחתוך לפני שאני יורקת דם, מזל שמישהו אחר יכול לחתוך בשבילי. לחתוך אותי. אבל זה טוב כלומר... עכשיו אפשר להרכיב מחדש רק שאני מרגישה שאני משחקת עם החתיכות ולא מבינה מה מתחבר למה.

לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם עצמי, יענו ליטרלי, ביומיום. מה בשעות הפנאי וממה להתפרנס.
לא יודעת איזה גבר אני רוצה בחיי. מצד אחד הכמיהה שלי היא לאהבה ויציבות מצד שני... היצר שלי מושך לריגושים וטלטלות.