אתמול סבתא נתנה לי תמונה.
תמונה בשחור לבן.
תמונה מלאת חיוכים עם אנשים לא מוכרים.
"זאת סבתא שלי, סבא לידה, ואלו דודים שלי, הילדים שלהם, הנכדים."
דמעות של צער וכאב עולות בעינייה.
אני מביטה בה דומעת, שותקת, סובלת את כאבם.
"איפה הם היום?"
"נרצחו"
בתור ילדה בת 6 זאת הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הזאת.
אתמול, לפני 20 שנה בדיוק, שמעתי על משפחה שמעולם לא זכיתי להכיר.
אתמול, לפני 20 שנה בדיוק, שמעתי על משפחה שנרצחה ללא רחמים.
אתמול, לפני 20 שנה בדיוק, למדתי מה זאת המילה שואה.
היום אני קצת יותר גדולה, קצת יותר מבינה, קצת יותר חכמה.
סבתא שלי בוכה, בחיבוק הגדול שלה אני מתעטפת.
מקשיבה לסיפורי הרצח של משפחתה.
זה לחיים, זה למוות.
היום אני מבינה למה תמיד היא מביטה בי במבט כואב אך מלא אהבה.
אני דומה לה, לסבתא רבתא שלי.
אני זהה לה, לסבתא רבתא שלי.
עם בגדים מודרניים, מול בגדים בשחור לבן.
עם חיוך שלא יודע כאב מהו, מול מבט יודע מוות מהו.
אני **** מבטיחה לך סבתא לזכור ולא לשכוח!
לספר את סיפורם, לדבר עליהם בכבוד, להדליק לזכרם נר!
נזכור ולא נשכח, נזכור ולא נסלח, נזכור ונדבר בשמם, נזכור ונצרח לכבודם, נזכור.
אני **** נכדה למשפחה שכמעט כולה נרצחה בשואה.
אני מבטיחה ומתחייבת לספר את אשר היה, להנציח כל גלויה, תמונה, מכתב וזיכרון.
"אינספור שבילים ויציאה
רושם בתוך יומן מסע
להתערבב ולא להיבלע
רושם בתוך יומן מסע
והיה אם מישהו בא
אל תסתובב
כי זה תמיד יכול להיות
זה שידליק לך את הלב
יפרוק את הכאב בשלווה
מגע הרוך גובר על המכה
רושם בתוך יומן מסע
כולנו עשויים אבק של אהבה
רושם בתוך יומן מסע
מביטים למעלה ונושאים תפילות
כשבינתיים שוכחים
שהמשמעות לחיות
היא לשאול את השאלות ולענות"