מילים

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁמֵּיתָר הַנֶּפֶשׁ
נִמְתַּח לִקְצֵה גְּבוּל הַשְּׁקִיפוּת -
מוּטָב לִפְרֹט זְמַן וּלְהַקְשִׁיב לַצְּלִיל הַדּוֹאֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁהִתְנַגֵּן בְּעֹמֶק הַמַּחְשָׁבָה

וְלְחַכּוֹת

לְחַכּוֹת

לְחַכּוֹת

וְאָז ,לְהַמְשִׁיךְ

*

טוֹב?

[חנית אריאל בן אהרון]

אני שוכבת על הגב, כשהנעימה הזו מתנגנת.

בסיומו של תרגול יוגה, בו שוב הגוף שלי לא הגיב כמו שאני רוצה שיגיב. גוף מעצבן. המסטרינג ארור.

היא יודעת לזהות אצלי את הרגעים האלה ודווקא אז לוקחת אותי לקצה, יושבת לי הגב. מחזיקה את הרגליים שלי ישרות. 

היא אומרת לי שעם מסגרת אימונים נוקשה כמו שלי, סבלנות וזמן- זה בסוף ישתפר.

"סבלנות היא מצרך נדיר בכל מה שקשור אליי" אני עונה לה, אבל אין לי ברירה אלא להרפות ולהקשיב לה. ולקוות שמספיק "זמן" יעבור.

זה היה יום ארוך. ארוך מדי. 

יום של התחלות, החלטות ורגעים מביכים.

וכדי לסיים אותו הייתי צריכה את התרגול הקשוח הזה, עם הנעימה הזו בסופו, ששיחררה את הדמעות לחופשי ופרטה לי בנימים הקטנטנים.

###

נדמה כי מאז אותו יום עבר זמן רב, אבל זמן יכול לתעתע לעיתים.

לא עבר הרבה זמן.

ההמסטרינג עדיין מכווץ ולא גמיש מספיק לטעמי, רק המסע ההוא שהתחיל תפס עוצמה ומהירות מסחררת. גרם לי להרפות ולנשום. 

 זה משחרר להצליח להרפות.

ואני מאחרת.

לכן אני נכנסת במהירות לבוקס - מקום בו יש בעיקר זיעה, מגנזיום והרבה משקולות- הישר מהעבודה עם מכנסיים מחוייטים, עקבים גבוהים, רעמה מתולתלת וליפסטיק אדום.

התגובות מהנמצאים במקום לא מאחרות לבוא.

הוניל שבונילים שומע הכל, תופס אותי בזרוע ולוחש לי "בפעם הבאה שתבואי לכאן ככה- אאלץ לקשור אותך אליי ברצועה".

 הוא עוד יגרום לי לאחר במכוון.

שוקולד מריר 99%.

זה לא מריר מספיק.