לפני 9 שנים. 24 בספטמבר 2015 בשעה 7:20
פוסט ארוך, מעיק, קשה לכתיבה, לא ערוך, פשוט הקאתי את המילים החוצה. אפילו לא קראתי לפני שלחצי על שלח. למביני עניין בלבד
היה לה את השם המוזר ביותר שניתן לעלות על הדעת. שונה כל כך וחריג, שלקח לי זמן מה לבטא אותו נכון.
גם לי, האמת, יש שם שונה וחריג. בעולם אולי קצת יותר מקובל, אך בישראל שמי הוא ללא ספק סוג של עוף מוזר. אולי מכאן התחילה החריגה הראשונית שלי. איזשהו מקום ששייך רק לנו, השונים , המוזרים.
פנים לבנות, צחורות כמעט שקופות, מזכירות ירח מלא. עייני במבי חומות וגדולות ושפתיים של בובת חרסינה. חלקות ושבירות.כל החבילה הזו היתה מחוברת לגוף שמיימי, עם טאבור מתוח וישבן קטן ומוצק.
הכרנו באחד מאתרי ההכרויות. היא היתה שנונה ומבריקה באופן חריג. מדענית (לא ארשום של מה) בשמש, ושחקנית תיאטרון חובבת כשהירח זורח.
ושוחחנו והתכתבנו והתכתבנו ושוחחנו.. והבן זונה שבי התחיל כבר אז. בשיחת טלפון הראשונה. היה לה מבטא (לא רשום כמובן איזה), וצחקתי איתה על הסטראוטיפים שהמבטא מעלה בי. והיא גם...צחקה . היא צחקה ממני ללא הרף.
בכל משפט שלי שלי הרגשתי איך אני קונה אותה. רוכש בעלות עליה.
אינני אדם של בעלויות. ניצול מגעיל אותי. השפלה (במובן האמיתי של המילה) מזרימה לי כדוריות דם כועסות בורידים. הם יכולים להתפוצץ מכעס.
סיכמנו שניפגשים באיזה מועדון. היא שיחקה בתיאטרון חובבים והציגה באותו מועדון, קצת לפני הפתיחה של אותו הערב.
שיגעתי אותה. אמרתי שאני בא. ואז לא. ואז כן. ואז לא. באחד הלאווים התחילה לבכות . סיפרה שכבר קנתה שימלה חדשה לפגישה. ושןב פעם הינה ההוכחה שכל הגברים זונות.
בסוף באתי. השארתי אותה במתח. עמדתי מאחורי הקהל וצפיתי בהצגה.
צפיתי בה למעשה. מכירים את זה שפוגשים מישהי שהיופי שלה כואב? ממש כואב? כך הרגשתי. הבטתי עליה משחקת...והרגשתי את הגוף שלי רועד מכאב. עד כדי כך היתה יפה.
היא סוג של פטיט, ולא הבנתי כיצד הגוף שלה יכול להכיל כל כך הרבה אלכוהול בלי להתמוטט.
ישבתי על הבר והיא הבחינה בי...שתויה למחצה....לדעתי המחוג של הדקות לא הספיק לעשות רבע סיבוב לפני שהזין שלי היה בתוך הפה שלה.
ככה, מול כולם. מסתכלים. מקנאים. המומים. לדעתי גם קצת מרטיבים. לא בכל יום רואים פנים כאלו עם זין בתוך הגרון.
את הלילה סיימנו אצלי במיטה. לא הזדיינו. היא לא הסכימה ללא קונדום, ואני גם כך, זקוק לאינטימיות בכדי להנות מזיון. (כן, אני קצת כוסית).
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מפאת כבודה החלטתי שאת החלקים המיניים בסיפור אמחק
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
היא היחידה שישנה אצלי. היחידה שהיגעתי איתה לרמה כזו של אינטימיות שיכולתי להרגיש בטוח כשהיא איתי. כשאני ישן וחסר אונים.
היא גרה רחוק ממני, ממש, ובאחת הפעם אמרה לי שהיא לא בדיוק "פנויה". יש לה מן סוג של בן זוג, ונילי ומשעמם להחריד. הם גרים יחד אך לא באמת חיים יחד.
קשה לומר שהופתעתי. הרגשתי שהיא שומרת על החיים והפרטיות שלה במקום המרוחק שהיא התגוררה בו.
גם לא כל כך היה אכפת לי. זו האמת. אינני טיפוס קנאי. לחלוטין מפרגן . לפעמים קצת יותר מידי אפילו.
באחת הפגישות היא ירדה מהרכבת, ועוד לפני שאמרתי לה שלום התחלתי לצחוק עליה, על השפם הקטן ששכחה להוריד, על המבטא שלה
, עליה ,על ההתנהגות שלה. שברתי אותה לחלוטין. היא היתה כמו דף לבן נקי וצחור שכתבתי עליו את כל רצוני. את כול סטיותיי. את כול הרוע שבי. והייתי רע.
הייתי מטיל עליה משימות אין סופיות, ואם לא היתה עומדת בהם הייתי מנתק קשר ליום יומיים..חוסם אותה בפייסבוק, חוסם אותה בוואצאפ, לא עונה, מגיב בלקוניות...
אתם קוראים לזה 24/7 ? אני קורא לזה רוע לב מוחלט.
ואז, ביום אחד כך פתאום, החלטתי שדי. אינני יכול יותר להיות הסטאלין הזה, הדיקטטור הרשע שמחנך את בנות 1984.
שלחתי לה סמס קצר. שלום ולהתראות. או משהו בסגנון. אל תצרי קשר איתי יותר לעולם. איימתי שאספר לבן זוג שלה.
היא לא ענתה.
מחקתי אותה מזכרוני,ממוחי מחיי.
עקבתי אחריה מרחוק דרך הפייסבוק. ראיתי שעזבה את הארץ ונסעה לטיול.
לפני זמן מה הבחנתי בפרסום של ההצגה שלה. הסקתי מכך שהיא חזרה.
שלחתי לה מייל וביקשתי לפגוש אותה שוב. לא הסכימה.
שלחתי לה מייל נוסף, ואז ...
קיבלתי מייל נוסף ממנה. במייל הזה, היא לא חסכה במילים. איבדתי את האמון באנשים, אני שבר כלי, לא התאוששתי עדיין. לא ממש היה לי כוחות נפשיים. אינני מאמינה ששמתי את כל כולי בך ( לא לשכוח שהיה לה בן זוג, הא..)
זהו. כאן למעשה נסגר המעגל.
המייל הזה כמעט שמוטט אותי
אני? אחד האנשים היותר נעימים על פני כדור ארץ, הרסתי חיים של אחרת.
לא היה לי קל בשבוע שאחרי.. התביישתי בעצמי ומעצמי.
....
....
....
אנחנו בתקופת החגים, הימים הנוראים, הימים המקודשים ליהדות. כדת, נרדפנו במשך אלפי שנה על ידי אנשים.
האנשים הרגילים.
סתם אנשים. גם הם , לא ידעו שהם כאלו.
גם אני לא.
ילדה עם שם מוזר. אולי האישה היפה ביותר שראיתי בחיי
סליחה.
