"היי", היא אומרת לי כשהעיניים שלה מחייכות, "איך אתה מרגיש?".
מה שכיף בה, זה שהיא נורא אכפתית, תמיד. אתה יכול לראות את האמפטיה בעיניים שלה. וזה תמיד גורם לי להקלה, כי אני מרגיש בידיים טובות, מרגיש שהיא תדאג לי, שהיא שומרת עליי. לכן תמיד נהיה לי קצר במוח חצי שניה אחרי זה, כשמצטרפת לתמונה העובדה הפשוטה שהיא זו שהכניסה אותי למצב שהיא כל כך אמפטית לגביו מלכתחילה.
אני מסתכל לה בעיניים ועונה "בסדר יחסית, תודה". החיוך שלה ממשיך לעבוד עליי, זה נראה כאילו היא מישהי מבחוץ, לא קשורה לסיטואציה, סתם נתקלה בי כרגע ומתעניינת בשלומי ואני משתף אותה כאילו היא תישא איתי את גזרת הגורל הזאת.
קצת קר ולא נוח על הרצפה, הצוואר שלי מוקף בטבעת מתכת עבה (מאיפה היא השיגה אותה?) שקשורה בשרשרת קצרה, בערך 20 סנטימטר, לצינור המים שיש במרפסות שירות למכונת כביסה, אפילו שמכונת כביסה אין. הידיים קשורות באזיקים שגם הם מחוברים בשרשרת קצת יותר ארוכה לצינור. הרגליים חופשיות אבל הרצפה קשה, ניסיתי לעמוד קצת כדי להתמתח, אבל הצינור בגובה 70 סנטימטר בערך, אז אני חייב להיות כפוף אם אני עומד. נשארתי ככה כמה שניות וחזרתי לישיבה צמודה לקיר. אחרי זה פיניתי לי קצת מקום בין כל הרהיטים חסרי השימוש שתמיד נזרקים למרפסות שירות כאלה, כיריים ישנות ושולחן וכמה כיסאות קטנים, וניסיתי להירדם קצת בישיבה, אבל לא ממש הצלחתי.
יש כאלו שהייתי צריך לבנות איזו מערכת בראש בכדי להרגיש שייך להן. לא שזה לא היה מוצלח, כן? אבל איתה, זה די היה קל מהתחלה. כן, קל זו המילה. באופן טבעי, דווקא בגלל שהיא תמיד מסתכלת ומדברת בגובה העיניים, תמיד מתעניינת, שואלת, נותנת לי המון מקום, לא הרגשתי שום דיסוננס בשימוש שהיא עושה בי ובגוף שלי. להפך, זה היה מאוד טבעי. תמיד אני שואל ומברר עם עצמי מלא דברים, אבל איתה - כלום. קל.
היא פונה אליי ואומרת "תראה, באתי לבקר כי אתה כבר כמעט 10 שעות ככה, בלי אוכל. וגם לפני שנכנסת, כמה זמן היית בלי אוכל? 4 שעות, לא?". אני מהנהן. "אני מבינה שזה בטח די קשה לך" היא אומרת לי, ובאמת הפנים היפות שלה מתמלאות הבנה לסיטואציה שלי. אני כמעט מרגיש שהיא רעבה במקומי.
אני משכנע את עצמי שזה לא נורא, ובכלל, זו לא סיטואציה כזאת קיצונית. הרי יש את יום כיפור, שם זה 25 שעות, ואני כבר יודע: 12 השעות הראשונות הן קצת קשות, וזה גם ככה בעיקר פסיכולוגי, אחרי זה זה נרגע, והתחושות הן קבועות פחות או יותר. אבל ביום כיפור יש לי ודאות, וכאן, אין לי מושג עוד כמה זמן היא והעיניים הטובות שלה מתכננות להחזיק אותי ככה.
כשנכנסתי היא השאירה לידי בקבוק מים קטן. היא אמרה לי שזה יספיק לזמן הקרוב, ורק כדאי שאפזר את השתיה שלי למשך כל הזמן שאהיה כאן. לא שידעתי כמה זמן אהיה. שתיתי ממש קצת, אמרתי לעצמי שאשאיר לאחר-כך, הרי בטוח שככל שיעברו השעות אני אזדקק לזה יותר, אבל אחרי חצי שעה היא נכנסה, הסתכלה בבקבוק ואמרה "אוקי, אני חושבת שזה יספיק לך בשלב זה", ולקחה את המים. אבל עכשיו, מי יודע כמה שעות אחרי, תחושת זמן כבר מזמן אין לי, אני רק יודע שהיא לא הביאה איתה מים. והברז הזה מנותק, בדקתי כבר.
"טוב, אני אלך להביא משהו קטן, זה כבר באמת הרבה זמן, זה לא בסדר ככה". אני קצת מותש ולא ממש מגיב, והיא ממילא לא מחכה.
היא חוזרת מהר יחסית, היא הרי באמת טובה ומכבדת, לא תיתן לי לחכות סתם, עם שתי פרוסות לחם, חמאה, וגבינה צהובה. למראה האוכל הפה שלי מתמלא רוק ואני מרגיש את הקיבה מתחילה לעבוד. היא מורחת פרוסה אחת בחמאה ומניחה עליה את הגבינה, שפרוסה די עבה. האמת, אני לא מצפה. חושש להתאכזב. אבל התגובות הפיסיולוגיות לא מחכות לרציונל שלי. היא לוקחת מולי ביס ורואה איך אני מסתכל עליה אוכלת. "מה!" היא חצי-צועקת עם צחוק של מבוכה, "אל תסתכל עליי כשאני אוכלת, אתה יודע שזה מביך אותי!". זה נכון, תמיד כשאנחנו יושבים לאכול ביחד יש לה את הקטע הזה. אמרתי לה כמה פעמים שהקשר שלנו יכול לשאת את המראה שלה אוכלת מולי, אבל היא תמיד קצת נבוכה. אני לא עומד במתיקות שלה שאני כל כך אוהב ומחייך אליה חזרה.
היא מסתכלת עליי ואומרת "אוך, חשבתי שכבר לא תחייך! אז אני רואה שאתה דווקא בסדר. יופי, אני שמחה. אז כרגע לא צריך את האוכל, אתה באמת בסדר, ידעתי שאפשר לסמוך עליך. אני אקח את זה. כבר דאגתי לך. תפסיק להדאיג אותי סתם!", וקמה ללכת. אני שותק. יודע שעדיף לא להגיד כלום, לקלל את הדין, ולקבל את הדין. כשהיא קמה נופלת חתיכה קטנה מהפרוסה שלה על הרצפה. אני אומר לעצמי שדי, עם כל הנאמנות אליה, אני לא אומר לה על זה אם היא לא שמה לב. היא מסתכלת עליי בשובבות, כאילו אני שותף הסוד שלה, ואז בועטת את החתיכה הצידה, למקום שלא אוכל להגיע אליו. "טוב", היא אומרת, "אחר כך תנקה כאן, בסדר?".