אני ואתם

לכול אלה שמדברים על מה שהם רוצים כל הזמן.

ומדברים על כמה הם רוצים את זה כבר.

הנה עצה בחינם.

אחד הדברים השנואים עליי ביותר הוא שטיפת כלים. פשוט לא סובל את זה.

עומד מול הכיור ולא מסוגל לזוז.

אז מצאתי דרך להתמודד.

אני שם את התוכנית הזאת ברקע

בעצם תוכנית אמריקאית על קרבות השיריון במלחמת יום כיפור בגולן.

ובתור אחד שיודע מה זה להלחם מתוך טנק אני אומר לעצמי:

אם זה מה שהם עברו, מה זה בכלל שטיפת כלים?

יש שם משפט ענק

the syrians tankers are simply no match to there israeli counterparts.

תהנו

בפוסט זה אני שואל שאלה.

אין לראות בפוסט ביקורת או משהו דומה.

בעולם ההכרויות יש מונח:

איכותי/ת.

מחפש/ת איכותי/ת.

אני איכותי/ת.

עד עכשיו לא הצלחתי להבין מה זה איכותי.

שאלתי כמה ולא ממש ידעו לתת לי תשובה.

אחת אמרה not made in china?

אז מה זה אומר באמת?

תואר אקדמי ומשכורת של חמש ספרות?

או דרך ארץ וכבוד האדם?

מישהו באמת יכול לתת תשובה על זה?

יש אגף במכון התקנים שנותן תו תקן "איכותי" לבני אדם?

יש רגעים בחיים שמבהירים לך ששום דבר הוא לא מובן מאליו. והחיים אינם סרט.

אם זה רגעים שמפילים אותך, אם זה רגעים שפוגעים בך.

או רגעים שהחיים שלך כמעט ונגמרים. הרגעים שהמוות מביט בך בעיניים. אז עולות מחשבות ותהיות. ודרך חדשה ועוד כל מיני.

אבל לבוא מהעבודה ולשמוע שהיום כמעט אבדת את היקר לך מכל.

אז החיים נותנים לך מכה לפנים. כל כך חזקה. שאי אפשר להתעורר מיזה.

כמה עוד אני יכול לספוג.

עוד נפילה.

מתי זה יגמר?

בלוגי היקר

what the fuck  קורה בחיים שלי?

אתמול בעבודה החליטו לתקוע לי כזה ברז. לא מוכנים לקבל שהחיים שלי כל כך מורכבים שכל שינוי כזה דופק אותי רציני. ואז הבוס שלי, שהוא אדם טוב והמעסיק הכי טוב בעולם( באמת) מחליט לתקוע לי הערה "מה אתה בוכה כמו ילדה?" 

כמו ילדה?

כמו פאקינג ילדה?

שבוע שעבר כאשר עשיתי עבודת חרמש קשה נכנס לי משהו בכוח לעין. חצי יום הייתי רק עם עין אחת מתפקדת והמשכתי לעבוד כרגיל.

כמו ילדה?

ננעצו לי בראש קוצים של עץ תמר, שלפתי אותם בציפורניים ובמשך כמה ימים סבלתי מכאבים קשים ועבדתי כרגיל. אני נותן לעבודה הזאת את הנשמה. מסתבר שאני העובד הכי אפקטיבי עם הכי הרבה רשיונות, נסיון וידע רב, כוח פיסי ושכל. אז אכשהו הפכתי למטרת הטענות של העבודה. כשכל פוץ קטן מתקשר בבוקר ואומר שלא בא לו לעבוד היום לא אומרים לו כלום. אבל כשאני מחסיר יום, וזה רק במקרים שיש צורך לילדים, לא בשבילי, הטענות לא מפסיקות לבוא. יש לי הפניה לבדיקה אצל קרדיאולוג, והפניה לבדיקות דם. אין לי מושג איך אני עושה את זה ומתי. 

וזה לא נגמר שם.

מצד אחד העבודה מושכים אותי, מצד שני הגרושה, ועוד ועוד. אני לא עשוי מגומי. מתי יבינו את זה?

כל אחד חושב שאני צריך ללכת לכיוון שלו, ואם לא, אז אני לא בסדר. אני לא בסדר. אולי שמישהו בחיים שלי יסתכל פעם ויראה שאני בן אדם.

גם לי יש רצונות ומגבלות.

ואם אני מדבר עם האיש הזה אז האיש ההוא נעלב. ועם אני מדבר עם ההוא אז הזה נעלב. מה קורה עם אנשים?

כל כך צריכים אותי בשביל לבוא בטענות? אבל להסתכל עליי, ממש לא.

ותופעה מוזרה אחרת שקוראת לי לאחרונה. הפכתי למומחה בלהעלים אנשים. אנשים נכנסים לחיי ואז במהירות נעלמים. בלי להשאיר סימן.

משהו לא בסדר בי ואני חייב להבין מה. מה בי גורם לאנשים פשוט להעלם?

אני כבר תשוש מהכל. מחפש כוחות חדשים. מחפש את הדרך הנכונה.

לפעמים פשוט לא יכול לזוז.

לא מזמן היה לי שבוע קשה. ממש מתיש. לא היה לי דקה מנוחה. ביום חמישי של אותו שבוע הייתה לי פגישת יעוץ הורים ביחד עם הגרושה.

בקשתי שם עזרה מהיועצת. הילדים באים לישון אצלי ואני לא יודע מה לעשות. אבל הגרושה כהרגלה, באה לפגישות האלה כדי להראות ליועצת שהיא לכמה יותר, וגם לפי המסורת המשפחתית שלה חייבת להראות שהיא מסכנה יותר. הלכה כל הפגישה. יעוץ לא קיבלתי. רק אחרי הפגישה היא נזכרה שהיא הייתה לא בסדר. תודה רבה לך, מה אני עושה עכשיו?

מתי אנשים יבינו שיש מולם עוד אדם?

פאקינג מתי?

יש לי הר של בעיות.

אבל אף אחד לא חושב לעזור.

אז עכשיו...

אני הולך לתלות כביסה.

ולמי שיש בעיה עם זה

שלא ילך להזדיין.

זה התחיל בחצות, מתנת יום הולדת יפה מחברה טובה. שלל ברכות בפרטי לאחר פרסום הפוסט האחרון.

אתמול הייתה לי הפתעה יפה ולא צפויה בכלל, הגרושה הופיעה באמצע היום והביאה לי מתנה ממנה ומהילדים, כרית בצורת לב ועליה תמונה שלי איתם וכיתוב: עכשיו אנחנו יכולים לישון איתך כל לילה.

היה מפתיע ומבלבל קצת.

קמתי בבוקר בהרגשה של צעירות.

הילדה שלי אפתה לי עוגת יום הולדת.

הכינה שקשוקה וסלט טונה ויצאנו לטבע. פרסנו אוהל ושמיכה, הדלקנו נרות ושרנו שירי יום הולדת. הבן הקטן שלי התאכזב שאין עוד אנשים שיחגגו איתנו. אז הוא הלך למשפחות אחרות שבילו שם והציע לילדים להצטרך ולאכול עוגה.

במהלך כל היום בוואטסאפ , בהאנגאוט , בטלפון ובפייסבוק שלל ברכות.

אכן, סוף סוף לאחר הרבה שנים היה לי יום הולדת כיף ומהנה.

לידה מחדש

תודה לכל המברכים.

איך לא בא לי שיגמר היום.

זאת העוגה שהבת המדהימה שלי אפתה. והיא בת 7.5

הגיע ו...

המלך הוא המשרת הכי גדול.

הוא שם בשביל כולם. בכל מה שיוכל.

אבל, לפעמים כאשר המלך חוזר מקרב שהוביל כתפיו כבדות.

אפילו שהיה זה ניצחון גדול.

אפילו שיש לו דרקון אימתני לצידו.

אפילו שהגן על כולם.

כתפיו כבדות מאוד.

המשקל של הקרב כבד, כל מה שעבר, כל מה שעשה. תהיות, מחשבות. הוא הוביל והגן והיה בשביל מי שצריך אותו.

אבל מי יעזור למלך?

מי יראה את המשקל שעל כתפיו?

מלכה?

שיפחה?

יועץ?

כנראה שזה לא נועד להיות.

והמשקל ישאר על כתפיו תמיד.

הוא תמיד יעמוד, תמיד יספוג. בשביל כל מי שיבקש ממנו.

יעזור בנטל של כל אחד.

אך כנראה דינו של המשרת הכי גדול.

הוא לשאת את הנטל של עצמו לבד.

הנה סיפור והוא אמיתי.

היה היה במאה ה19 בארצות הברית אדם בשם צ'מברלין, ג'נטלמן ואדיב, מרצה לתאולוגיה. בקיצור חנון.

בשנת 1862 החליט אותו חנון לפשוט את גלימת המרצה וללבוש מדי צבא. וזאת כדי להלחם על האידאולוגיה שלו. הייתה זו כמובן מלחמת האזרחים האמריקאית. הוא התגייס לצבא האיחוד( הצפון) ושירת בגדוד ה20 של מיין. לאחר שחיקה קשה שהגדוד עבר לאחר כמעט שנה הוא מונה למפקד הגדוד. הוא הוביל את הגדוד שלו מתוך החנניות שלו והרצון לעשות את העולם טוב יותר. ב2 ליולי 1863 פרץ קרב גטיסברג. זהו הקרב הגדול ביותר שנערך על אדמת ארה"ב וקרב זה הטה את הכף לטובת הצפון. ביום השני לקרב נערך צבא הצפון בהגנה על רכס שהסתרע בין שתי גבעות. צ'ימברלין הוצב בקצה השמאלי של קו ההגנה על הגבעה המכונת "ליטל ראונד טופ". נאמר לו שהוא הקצה של קו ההגנה ואם יפול צבא הדרום יוכל לאגף את קו ההגנה ולתקוף אותו מאחור. לכן אסור היה לו לסגת או להפסיד. הקרב כולו היה תלוי בו. הגדוד שלו היה במצב רע. היו לו פחות מ 200 לוחמים אשר לא הספיקו בכלל לתפקיד ומעט תחמושת. הדרום הקצה אוגדה שלמה כדי לתקוף אותו. וכך החנון ואנשיו הדפו התקפה אחר התקפה בנחישות. אך בכל התקפה הוא איבד אנשים ותחמושת. לאחר כמה שעות של לחימה באו אליו הקצינים שלו ואמרו שלא יוכלו לעמוד בעוד התקפה. אך אסור היה לו לסגת. ואז החנון הוציא את הגבר גבר שבו ואמר לקציניו כי הוא פוקד על התקפה. הקצינים נבהלו מהפקודה אך בעזרת כישורי החנון שלו הוא תכנן התקפה חכמה. לאחר שתידרך את הקצינים הוציא צ'מברלין את הגבר גבר שבו וצרח כידוניייייים.

הוא הוביל את אנשיו להתקפה אכזרית על צבא הדרום והפיל את כל נסיון ההתקפה שלהם. הוא בעצם הציל את הקרב ויש כאלה שאומרים את המלחמה כולה. הוא קיבל את הכינוי "האריה מליטל ראונד טופ". לאחר כמה שנים תושבי מדינת מיין הבינו את התועלת שיש בשילוב בין החנון לגבר גבר ובחרו בו למושל.

לפי כל הסיפור הזה אתם מבינים שאני גם חנון. מודה וגאה. אני אוהב ידע כללי , מדע בדיוני וחפירות. גם בבית ספר הייתי ככה. אבל אף אחד לא העיז להפוך אותי לילד כפות. וגם היום מי שיפגוש אותי לא יעיז לתת לי כפה.

מה אני מנסה להגיד.

נשים יקרות, בכל חנון יש גם גבר גבר. ומי שתבחר בחנון תהנה משני העולמות. גם שולטים חנונים הם שולטים טובים יותר. ויודעים לשלב בין כוח המוח לכוח הזרוע.

דוגמא:

בעבר הייתי במערכת יחסים עם נשלטת. מתוך הרגל היא הייתה עונה להוראות שלי שכתבתי בהודעות כ"אוקיי" אסרתי זאת עליה אך היא המשיכה בשלה. ואז בסשן עונש שעשיתי לה, בעוד היא מרגישה את נחת זרועי הגדולה אני מתחיל לצעוק עליה "את רוצה לדבר על הנשיא השמיני של ארצות הברית?" והיא לא הבינה מה קורה.

"הנשיא שבתעמולת הבחירות שלו היה מניף שלטים עם ראשי התיבות של עיירת הולדתו old kinderhook."

אתם רואות? סשן עונש כואב עם תוכן ועניין.

תחשבו על זה נשים יקרות.