סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אבדון אל מעבר לשמיכה

לפני שנה. שלישי, 8 במאי 2018, בשעה 14:25

אני לא מפסיקה לחשוב על מין בתמורה לכסף. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב שאנחנו מוכרים את הנשמה שלנו ואת הגוף שלנו במשך כל יום לכל החיים בתמורה לכסף חסר הערך הזה. מחליפים אותו בשמחה שלנו ותמיד רוצים יותר ויותר, לקנות עוד טלפון חדש שימחק לנו את המוח ולקנות עוד יאכטה על אף שאנחנו לא יודעים להשיט אותה- רק בשביל להגיד יש לי. את השיעבוד המטונף של העולם. ואם במילא אני מוכרת את נשמתי לממסד, למה לא לעשות את זה פשוט יותר?

ובכל זאת, משהו עוצר אותי מלקבל 3000 שקל לשעה על זיונים שאני עושה בחינם. הכעס.

אני לא רוצה להיות עוד אחד מהחזירים שרודפים אחרי כסף, לא רוצה להיות תאוונתית, לא רוצה להרוס את הדבר האחרון שיכול עוד להיות נקי בעולם. לא רוצה לתת יד לתעשייה  של מפגרים. אני גם לא רוצה לעבוד יותר במטבחים או בחנות והכי לא בא לי שיהיו לי שניי סלונים בבית, טלווזיה בחדר ושלוש סוגים של חלב במקרר- סויה, שקדים וחלב פרה. לא חסר לי כלום אבל הוריי ובמיוחד אבא שלי שאותו אני אוהבת הכי משתעבדים בצורה כזו טוטאלית לגופי המדינה שיורקים עליהם מבלי להסתכל להם בעיניים.
ולילות שלמיים נתתי את חוריי גופי בשביל מיטה  או ארוחה או סמים במסווה של אהבה. מעולם לא הרגשתי אהבה כלפיי אותם אנשים אך ידעתי לזייף ועל כן מגיע לי המכות שקיבלתי מכמה שונים על שעזבתי אותם כשהם נותרו מאוהבים בי מעל הראש ואני אמרתי ברוגע המקוממם שלי שזה הזמן שלי ללכת , להמשיך לבחור אחר. זה לא שלא היה לי איפה לישון, יש לי מבחר מיטות, ספות, מזרונים וערסלים בבית של ההורים שאני יכולה לבוא להשתרע ואבא שלי נתן לי כל חודש חמש מאות שקל שבהם יכולתי לקנות גרם אמדי ולדפוק אלכוהול. לפמפם גראס על מבחנות בשקל ובקבוקים מהמיחזורית.
ובכל זאת, בפעם היחידה שמתן האופיום בתמורה למין היה בדיוק כמו טקס זנות, כשהכל היה כזה מכאני ולמען הגמירה של הבחור זה הרגיש אחרת. וללכת מישם הרגיש אחרת, כי הוא לא צעק עליי ולא אמר כלום אלא הגיע ואחרי עשרים דקות ושפיך הלך לחברים ואני הלכתי עם האופיום ביד מטושטשת כבר מראש. אוכלת את הכל עם קלונקסים ורטלינים ושום סטלה לא עולה לי  ואם לשנייה הרגשתי את זה במקלחת אי אפשר לומר שלעבוד זה שווה את מטרת החיים מעבר ללהשתעבד למטרות מטונפות ולהיות אסיר של העולם המודרני המזוייף ואין לי רצון לכך. אני חושבת שלהגיד שככה העולם זו תבוסנות, אפסיות וותרנות ואני לא רוצה להיות חלק מכל המערכת החולנית הזו של האנושות. אני מאמינה שאני יכולה לצאת מיזה, להתנתק מיזה ולא לחיות כשכל השבוע אני רק מחכה לסופש כדי להיות ב"חופש" שלעולם לא יגיע כי אהיה כבולה במחשבותיי. ברגע שאפסיק להאמין שיש תקווה לצאת מהמערכת הזו, אשים קץ לחיי. 

על כן אני נקרעת בין להיות זונה של המערכת או ללהיות הזונה של המערכת. כך או כך תמיד יהיו מעליי אדם אחר שיצווה עליי לפתוח את התחת שלי יותר טוב כי הוא עומד להכנס על יבש, וכמובן- לא לצעוק כי השכנים יתעררו.
ואפילו להפגנות אני לא מאמינה בללכת כי זה בדיוק מה שהממשלות רוצות שנעשה, נתקומם, נרגיש שאנחנו יכולים לשנות ולהשפיע ושהמשטר הדמוקרטי מתיישם אבל זה הכל פיקציה. הפגנות זה פיקציה, זה טוב למדינה להראות שמתבצעות הפגנות, שהעם בוחר והעם חזק  ומה אני בכלל יודעת על הדעה שלי? ומה בכלל אני יודעת על הגירוש?
ומה בכלל אכפת לי מכל אדם שהוא לא אני? 
לא בא לי לשמוע זקנים מתנשפים לי באוזן אבל גם ככה הבוס שלי עושה את זה.