"פרידה"

יומן פרידה 2:

ביום שנפרדנו השמים היו אפורים,
אבל לא ירד גשם.

היא אמרה "די",
ואני הסכמתי, כי כבר יותר מדי זמן לא טוב.

היו לה דמעות, קצת,
גם לי,
אבל אף אחד לא בכה, כי בכינו מספיק כשהיינו יחד.

*
באותו לילה לא נרדמתי והבדידות באה והתיישבה לי על החזה.
"אני ואתה נחיה יחד לעד," הבדידות לחשה, "כי אתה פגום ולא נועדת לחיות עם אחרת."

*
סגרנו שהיא תעזוב את הבית, עוד חודש בערך, כי כרגע אין לה לאן ללכת.
ומצאנו את עצמנו ממשיכים לחיות יחד, אבל לחוד.

היא בחדר אחד,
אני בשני.

באופן מוזר, זה גרם לנו להתנהג יפה יותר זה לזו,
להיות אדיבים, להתייחס בכבוד, לא לעשות דברים קטנים שידענו שיעצבנו.

"חבל שלא התנהגנו ככה לפני שנפרדנו," רציתי להגיד, אבל שתקתי, כי זה ישמע כאילו אני רוצה לחזור. ואני לא.
כבר חודשים שזה לא עובד וכל הזמן רע לנו,
אז למה לחזור?

מדי פעם נתקלנו זה בזו בסלון ואם אחד מאיתנו נהיה עצוב - השני חיבק אותו,
חיבוק חברי,
מנחם,
ושוב חשבתי שחבל שלא עשינו זאת יותר כשהיינו יחד, אבל לא אמרתי כלום.

*
הדבר הכי כואב בפרידה אלו החלומות שנקרעים ממך,
על משפחה משותפת, ילדים, נכדים,
חלומות שמתפוגגים ברגע ה"די" ומשאירים אותך ללא עתיד,
בדיוק כמו דקה לפני שהכרתם.

*
בכל יום יצאתי לטייל בהרים עם הכלבים שאימצנו,
שעתה חווים איתנו את ייסורי הסוף,
רגע רצים ללקק אותי, רגע אותה,
מנסים לחבר משהו שניתק, שלא יתחבר עוד.

"תלכו ליועצת זוגית," הציע חבר, שנשוי מעל עשר שנים, "בזוגיות תמיד יש צרות וצריך ללמוד איך להתגבר ולהשאיר אותן מאחור."

סיפרתי לה את זה והיא שתקה.

"בטוח שאת רוצה להיפרד?" שאלתי, למרות שידעתי מה תהיה התשובה,
כי בעיניה ראיתי שהיא כבר לא אוהבת אותי.

היא הנהנה.

"איך את כל כך בטוחה?" שאלתי.

"פעם אמרת שאני ואתה אנשים שנהנים מהלבד שלנו, ולכן זוגיות חייבת להיות טובה יותר ממנו. ואם תחשוב על זה - כבר הרבה זמן רע לנו יחד, אז כבר עדיף לבד."

היא צדקה, ובאותו רגע הפנמתי שזה נגמר.

*
הכאב בא והלך.
ניסיתי לטשטש אותו עם גראס,
אבל כשההשפעה עברה הוא שב,
לחץ על הגרון והסרעפת והרג לי את התיאבון.

"לפחות ארזה," עודדתי את עצמי, כי השמנתי מדי בתקופה שהיינו יחד,
כמו רוב הגברים בזוגיות.

*
באחד הלילות נכנסתי לטינדר, כי השתוקקתי לאישה שתיצמד לגופי
ותעזור לי לחזור ולנשום.

זה לא עבד.
אנחנו גרים קרוב לגבול וכל הנשים שהופיעו באפליקציה היו מסוריה.

הצחיק אותי שיש שם מלחמה מטורפת ועדיין הם מחפשים אהבה כמקלט מהכאב שמסביבם... קצת כמו כולנו.

*
אחרי כמה ימים לקחתי את הכלב ונסעתי להתאושש במרכז,
כי לראות אל מולי, בוקר וערב, את מה שכבר איננו - עשה לי רע.

בעיר שוב נכנסתי לטינדר, אבל מהר מאוד התנתקתי,
כי לא באמת הייתי מוכן לפגוש אף אחת, לפלרטט, להקסים,
עדיין התאבלתי ולא היה לי שום דבר להציע מלבד דכדוך.

*
שעה אחרי שהגעתי למרכז הכלב שלי חלה.
העברתי כמה ימים בטיפול בו, עד שהוא חזר לאכול וללכת,
והרגשתי שהמסכן ינק את כל הכאב שבי וזה מה שהפיל אותו.

בלילות לקח לי זמן להירדם ותהיתי אם לא עדיף להתאבד וזהו,
והמחשבה שאני יכול להעלים ברגע את הכאב עודדה וזרקה אותי לשינה.

*
כעבור ארבעה ימים הכלב הרגיש טוב יותר, כשכש בזנב, חזר לאכול
ויצאנו לטיול בוקר בפארק.

מולנו צעדה אישה יפה עם כלבה לבנה מנוקדת
והכלבים שחקו יחד.

"הוא מחבב אותה," אמרתי לאישה, שהייתה לבושה בצורה מוקפדת, לקראת יום עבודה,
בעוד שאני הייתי לבוש כמו הומלס שאיבד את הקרטון בו הוא ישן.

היא חייכה אלי.
חיוך קטן,
יפה,
אמיתי.
כזה שצלל מבעד לעיני וליטף לי את הלב.

המשכתי בטיול והחיוך שלה נשאר איתי ועשה לי טוב.

*
בלילה חלמתי שאני מתאהב שוב, במישהי שלא הכרתי,
שכבנו יחד במיטה הישנה שלי והתנשקנו
והלב סער מחדווה.

כשהתעוררתי הבנתי שהתחושה הנפלאה הזו נעדרה מעולמי כבר יותר מדי זמן,
אבל מה יעזור לי להתאהב אם אפרד שוב לאחר מכן?

"זו דרך מטופשת לחשוב," גער בי חבר ציניקן, "דמיין שיש לך זוגיות מצוינת ולפתע אהובתך נהרגה בתאונת דרכים? אז מה זה אומר? שלא תתאהב שוב - כי זה יכול להסתיים במוות?! רק מטומטמים נותנים לפחד להוביל אותם. "

*
אחרי שבוע במרכז ארזתי את התיק, הכלב ונסענו חזרה להרים.

כל הדרך ירד גשם וכעסתי עליה ועלי, שהרסנו הכול,
והכעס בער בי וחנק את הגרון.

ידעתי שאי אפשר לחזור ככה הביתה, שאני חייב לשחרר אותו.

אז נשמתי עמוק,
וסלחתי לעצמי שאני לא בן זוג מושלם,
סלחתי לה שהיא לא בת זוג מושלמת,
והרגשתי שהשדים מתנדפים ממני, זה אחר זה, ואני שב לנשום בקלות.

שמש חורפית הציצה מבין העננים וקשת צבעונית נמתחה ברקיע.

"זה סימן שהכל יסתדר," אמרתי לכלב, וחשבתי על כל האהבות שהיו לי,
ושבכל פעם שהן הסתיימו הייתי בטוח שאשאר לבד בעולם - עד שהתאהבתי שוב.

ותמיד התאהבתי, כי יש מספיק אהבה לכולנו.

"יהיה טוב," אמרתי לכלב, "אם לא מחר... אז מחרתיים" והמשכנו לנסוע יחד לעבר הקשת בענן.