והגדת לבתך / מיה טבת דיין
אֵינֵךְ צְרִיכָה לָדַעַת כְּלוּם בְּשׁוּם שָׁלָב
לֹא מָה תִּהְיִי כְּשֶׁתִּהְיִי גְּדוֹלָה
לֹא מָה תִּהְיִי עַכְשָׁיו,
לֹא אִם הוּא הַגֶּבֶר הַנָּכוֹן,
לֹא אִם הוּא יֹאהַב אוֹ לֹא יֹאהַב.
אֵינֵךְ צְרִיכָה לָדַעַת מָה לִלְבּוֹשׁ
לֹא מָה לוֹמַר,
הַאִם הַיּוֹם מֵכִין נָכוֹן אֶת הַמָּחָר.
וְאַל תִּתְבַּלְבְּלִי מִכָּל מִי
שֶׁנִּרְאֵית לָךְ בְּטוּחָה,
יוֹדַעַת, מְתוּכְנֶנֶת אוֹ יוֹתֵר שְׂמֵחָה.
אַתְּ נֵצֶר לְשׁוֹשֶׁלֶת שֶׁל נָשִׁים שֶׁלֹּא יָדְעוּ,
אֲבָל הִרְגִּישׁוּ בְּלִיבָּן גַּם כְּשֶׁכּוּלָּם טָעוּ-
שׁוֹשֶׁלֶת שֶׁל נָשִׁים חֲסְרוֹת
אִירְגּוּן וְסֵדֶר וְתָוכְנִית,
כְּאֵלֶּה שֶׁבְּכָל חַנְיוֹן תָּמִיד
אִיבְּדוּ אֶת הַמְּכוֹנִית,
הֲיִי כְּמוֹהֶן, אַל תְּפַחֲדִי לִכְעוֹס אוֹ לְאַבֵּד,
וִּתְנִי לַלֵּב שֶׁלָּךְ לוֹמַר
מָתַי הוּא בֶּאֱמֶת רוֹקֵד,
הֲיִי לְבַד, הֲיִי בְּיַחַד,
תָּמִיד אַתְּ עִם עַצְמֵךְ,
זִכְרִי שֶׁאֵין מָה לְהַפְסִיד:
קוֹלֵךְ הוּא מְקוֹמֵךְ,
תֵּלְדִי שִׁירִים אוֹ יְלָדִים ונודִי בְּעוֹלָם –
הָאוֹהֲבִים אוֹתָךְ לֹא יִמְשְׁכוּ אַף פַּעַם אֶת
אַהֲבָתָם.
בִּתִי,
אֵינֵךְ צְרִיכָה לָדַעַת כְּלוּם בְּשׁוּם שָׁלָב
כּוֹחֵךְ טָמוּן בָּאַהֲבָה
וְיֵשׁ לָךְ לֵב זָהָב.