הייתי אמורה לדעת שזה מה שקורה, שזה מה שיקרה.
הציפיה קלה לי, שמחתי בה, חיכיתי בהתרגשות
היה נדמה שכל מה שאני צריכה זה להכין את הגופים, להכיל והשאר יגיע מעצמו
והכנתי, נשבעת.
הגביע מלא, הפינה מוכנה, הפגיונות מושחזים.
ריחות הכישוף עולים מן הקדירה
ואני צפה. מתנתקת מכאן ועפה.
לא היתה נקודת התחלה. אף פעם אי אפשר להגדיר מתי אנחנו מתחילים וגם אין נקודה של סוף.
תהליך.
אני מכאן
אתה משם
והירח... ראית את הירח הלילה?
בבוקר אני צריכה לחזור לתפקד אבל אני לא. אני עדיין שם, רוצה גבוה רוצה רחוק לא רוצה לחזור
עוד יום ועוד אחד, בין לבין אני מביאה את עצמי קרוב לאדמה מחברת את עצמי חזרה לכוחות היקום ששומרים אותי כאן ובלילה חוזרת לסיבוב נוסף
התנים מיללים, הרוח נושבת, אמרו שיהיה שרב אבל אין, בנתיים.
אני אתה והדבר הגדול הזה שמכיל את שנינו בתוכו
בסוף, כשיגמר התהליך הזה בעוד חודש / חודשיים אשאר ריקה
ומלאה
ואתה תלך שוב לדרכך כמו שאתה עושה תמיד
ונדע שגם הפעם עברנו את כל המימדים חלפנו על פני כל הישויות ועשינו את מה שנועדנו לעשות
