פוסט בוקר שעלה בקבוצה שלי.
ביום שבת האחרון דיברתי עם חברת ילדות שלא דיברתי איתה המון המון זמן
הקשר ביננו לא באמת נותק מעולם אבל אנחנו לא מדברות באופן שוטף.
היא סיפרה לי חלום, פירשתי לה אותו.
תוך כדי השיחה הזאת, וכנראה שהם רק חיכו לרגע, באו הקרובים הנפטרים שלה והעבירו מסר ברור לה ולמשפחה שלה.
זה היה בשבת בבוקר, המשפחה חרדית, ומטבע הדברים אי אפשר ליצור איתם קשר אז היא אמרה שהיא תדבר איתם במוצש או בראשון.
אתמול קיבלתי ממנה טלפון והיא שאלה - "רוצה להתעלף???"
🥰
אין ספק זה אחד מהסיפורים המרגשים שחוויתי בתוך עולם הרוח ואני מאד מאד מאד אוהבת כשזה קורה.
בעצם, ולמען האמת, כולנו מחפשים בדיוק את זה - את תחושת ההתעלות כשהאסימון נופל, כשקיבלנו מסר מרגש או משנה חיים כשאנחנו פוגשים את הרוח במלוא עוצמתה.
כשאנשים מגיעים אלי, כשהם הולכים לאנשי רוח, לסדנאות, אפילו למסעות פסיכדליים זה מה שהם מנסים למצוא - החיבור הישיר לרוח כי משם אנחנו מגיעים ולשם אנחנו מתגעגעים וזה הבית האמיתי של הלב.
ובכל פגישה עם אנשים שמרוממת אותנו, במפגש זוגי נכון, בהצלחה שאנחנו חוים יש מין הניצוץ השמיימי הזה שאותו אנחנו מחפשים כל הזמן ואליו אנחנו שואפים
אנחנו רק שוכחים בזמן הזה, שאנחנו כאן, על כדור הארץ, כדי ללמוד חומר, וחיי הרוח אמנם מלאים ב"פיקים" אבל בבסיס הם מאד סיזיפיים.
הם דורשים מאיתנו יושרה, התמדה, חקירה, עבודה פנימית שהיהדות קוראת לה עבודת מידות ואני קוראת לה עבודה של מודעות עצמית.
החיים האלה דורשים מאיתנו להתאמץ להיות טובים יותר לא מהבחינה של ריצוי אלא מהבחינה של לעלות ולהגביר יותר ויותר את האור שאנחנו מעניקים ומעניקות לעולם.
וזה קשה והרבה פעמים זה לא זוהר ואנחנו צריכים וצריכות לעבור את הצללים שלנו את המחשבות החוסמות ואת כל הפעמים שאמרו לנו אתם לא
את כל אלה אנחנו צריכים לעבור כדי להבין שאנחנו כן. פשוט כן.
אז זה קשה, ומאתגר, ודורש מאיתנו לזכור שאנחנו אור והרבה מהימים האלה הם שיגרתיים ורגילים לגמרי
ומפגישים אותנו עם אתגרים לא נעימים בכלל ועם רוטינה ועם אנשים מעצבנים שבסך הכל שכחו שהם אור בעצמם
אבל זה בדיוק בדיוק מה שבאנו לעשות כאן על הכדור הזה.
אפשר לחפש את הפיקים אפילו רצוי לפעמים. אבל אל תשכחו שהבסיס הוא שאף אחד לא צריך להגיד לך שאת.ה אור
כל העבודה כאן היא לזכור את זה בכל רגע ורגע ולפעול מתוכו ולהגביר אותו.
❤️