מטפל מושפל

בחיים ה"רגילים" שלי בחוץ, אני זה שמנהל את העניינים. אני אחראי, פותר בעיות, סוג של עוגן לאנשים סביבי. ודווקא בגלל כל העומס הזה, כשאני חוזר הביתה וסוגר את הדלת, הדבר היחיד שאני באמת רוצה זה שמישהי פשוט תיקח ממני את הכל. שתפרק אותי.

אבל יש משהו שתמיד תוקע אותי כשאני חושב על זוגיות בתוך העולם הזה, וזה פער שאני לא בטוח איך מגשרים עליו. תגידו לי אתן אם אני מדמיין.

מצד אחד, אני הכי מחפש זוגיות אמיתית. רוצה שולטת שהיא קודם כל בת זוג. מישהי לקום איתה בבוקר, לחלוק את החיים, לצחוק ביחד, לאהוב. דינמיקה שבה השליטה נובעת מתוך חיבור וביטחון מוחלט.

אבל... ויש פה אבל גדול. הפנטזיות שלי לא תמיד "רומנטיות". כשאנחנו נכנסים לסשן, הראש שלי הולך למקומות הכי קיצוניים ואפלים שיש. אני מפנטז על החפצה מוחלטת. כשאני שם, אני כבר לא הבן זוג האוהב – אני חפץ. אני אובייקט, צעצוע. אני רוצה שמישהי תיקח אותי לקצה עם קשירות כבדות, עומס חושי ואובדן שליטה ברמה של ניתוק מהמציאות. במקומות האלה, אני לא רוצה שום רחמים. אני רוצה להישבר לחלוטין.

ופה מתחיל הפחד שלי. אני כל הזמן חושש ששולטת שאוהבת אותי באמת ביומיום – פשוט תרחם עליי בחדר. שברגע שאני אתחיל להתפתל, או להישבר, או לבקש שחרור, הרגש שלה יעצור אותה מלקחת אותי מעבר לקצה. כי כדי להביא אותי לשם, צריך לדעת לנתק את הרוך באותו רגע, פשוט להיות אכזרית ולשאוב ממני כל טיפת כוח, בלי להרגיש אשמה.

מעניין אותי לשמוע מכן, השולטות פה באתר – אפשר בכלל להחזיק את שני הקצוות האלה יחד? יש אישה שיודעת להיות הבית החם שלי ביומיום, אבל לעשות את הסוויץ' הקר והאכזרי הזה בלילה? או שפנטזיות של ביטול טוטאלי יכולות לקרות רק עם מישהי שאין איתה קשר רומנטי עמוק?

אשמח לשמוע מה אתן חושבות, או לגלות שיש מישהי שיודעת לעשות בדיוק את זה.

ביום-יום, העולם מכיר גבר שמחזיק הכל. גבר שמבין בנפש האדם, שמנהל שיחות מורכבות, שמקבל החלטות הרות גורל ושמהווה עוגן עבור אחרים. גבר שמתנהל בביטחון בין קליניקה לחיים המקצועיים, שיודע בדיוק מה המילה הנכונה לומר ומתי. אבל בתוך המרחב הפרטי, בתוך הדירה החדשה והשקטה, מתחת לשכבות של ה"מבוגר האחראי", פועם צורך אחר לגמרי – הצורך להניח את המושכות.

1. המשקל של ה"חופש"
מדברים הרבה על חופש, אבל עבור מי שנושא בעול של סמכות ואחריות לאורך כל היום, החופש האמיתי הוא דווקא הוויתור על הבחירה. זהו החופש המוחלט שבלהיות שייך. לא כשותף לדיון, אלא כמי שממתין להוראה. יש משהו אירוטי כמעט בנפילה הזו מהמעמד המקצועי הגבוה אל המקום שבו אני רק כלי, רק נוכחות שנועדה לרצות.

2. הפסיכולוגיה של המזעור
זה לא עניין של כאב פיזי, אלא של עוצמה פסיכולוגית. היכולת להרגיש "קטן" מול נוכחות נשית דומיננטית היא אמנות. זה הניגוד המושלם: גבר מרשים, משכיל ומצליח, שמוצא את שיא העונג שלו דווקא כשמפשיטים אותו מהגבריות המתפרצת שלו, מהסמכות, ומהיכולת להגיד "לא". המרחב שבו המילים הגדולות מתחלפות בשתיקה של ציות.

3. הנוכחות שחסרה בין הקירות
יש רגעים, כשהערב יורד, שבהם אני מוצא את עצמי מדמיין את הצעדים שלה בבית. לא צעדים של חיזור עדין, אלא צעדים של בעלות. אישה שלא צריכה לבקש רשות כדי לקחת את מה ששלה. אני מדמיין את המבט שלה שמעקר את כל המילים היפות שלי, שגורם לי להבין שכרגע – אני לא העובד הסוציאלי, לא בעל העסק ולא הגבר הסמכותי. אני רק נוכחות שממתינה לעיצוב שלה.

4. החיפוש אחר החתימה הנכונה
מערכת יחסים כזו היא כמו יצירת אמנות שמחכה לחתימה של האמנית. היא דורשת אינטליגנציה רגשית גבוהה, הבנה עמוקה של הניואנסים של הכניעה, ויכולת לקרוא את השתיקה שלי. זה לא רק "משחק", זו דרך חיים שבה הסמכות עוברת צד, והכניעה הופכת למתנה הכי גדולה שאני יכול להעניק.

יש רגע מסוים, כשהדלת נסגרת, שבו האינטלקט הופך לנטל. כל המילים המקצועיות, הניתוחים והסמכות שבניתי בחוץ – הכל מרגיש פתאום כמו שריון כבד מדי. אני לא מחפש מישהי שתחזיק לי את היד, אני מחפש את היד שתלחץ אותי אל הקיר (או אל הרצפה) ותזכיר לי שכרגע, הסמכות היחידה בחדר היא היא.

אני מחפש את התחושה המזככת הזו של איבוד מעמד. כשהגבריות המושכלת שלי נתקלת בדומיננטיות נשית שלא עושה הנחות. זה לא רק משחק של כוח; זה הצורך העמוק להיות 'מטופל' בצורה הכי פחות קלינית שיש – כזו שמשאירה אותי חסר מילים, חסר ישע, ובעיקר... שייך.

בחוץ, בעולם ה"רגיל", אני הגבר שכולם מכירים. זה שמקבל החלטות, שמוביל, שנושא את המשא של הציפיות החברתיות על כתפיו. אבל מתחת לחליפה, עמוק בתוך התודעה שלי, מסתתרת אמת אחרת, בוערת וצמאה: הכמיהה לרגע שבו תסירי ממני את הנטל הזה ותהפכי אותי לטריטוריה הכבושה שלך.

פגינג עבורי הוא לא רק אקט פיזי,  הוא טקס הקרבה. זה הרגע שבו אני מוותר על המבצר האחרון של הגבריות שלי ומגיש לך את המפתח.

הפלישה המבורכת: להרגיש אותך בפנים
יש רגע של שקט מוחלט כשאני כורע לפנייך, הגוף שלי מתוח והלב שלי דופק בקצב של תופים. אני שומע את הרשרוש של רצועות העור כשאת מהדקת את הסטראפ-און למותנייך, והצליל הזה הוא המוזיקה הכי יפה ששמעתי מעולם. זה הצליל של הסמכות שלך.

כשאני מרגיש את הנוכחות שלך – הקרה, הקשיחה, הבלתי מתפשרת – מתחילה לחקור את הגבולות שלי, התחושה היא של התפרקות מוחלטת. ככל שאת חודרת עמוק יותר, את לא רק ממלאת את הגוף שלי; את מוחקת את האגו שלי. באותן דקות, אני לא מנהל, לא חזק ולא ריבוני. אני רק כלי קיבול לעוצמה שלך. אני הופך להיות "האישה שלך" במובן הכי עמוק והכי מושפל של המילה, וזה הריגוש הכי חזק שגבר יכול לחוות.

לראות את המלכה שבך
השיא האמיתי הוא להביט לאחור ולראות אותך. לראות את המבט הדומיננטי בעינייך, את החיוך הקטן של הבעלות בזמן שאת שולטת בקצב ובנשימות שלי. לראות איך את משתמשת בי כבשעשוע, כצעצוע שנועד רק כדי להאדיר את תחושת הכוח שלך.

תחושת המשקל שלך עליי, את הידיים שלך לופתות את שיערי או את צווארי, בזמן שאת כובשת את המקום הכי אינטימי ושמור שלי. אני רוצה שתרגישי את הרעידות שלי, את חוסר האונים שלי, ותדעי שכל זה קורה רק בגללך. שאת הסיבה להתפרקות הזו.

במבט ראשון, אני כל מה שהחברה מצפה מגבר להיות. אני רהוט, אני נושא את עצמי בביטחון, ואני מנהל חיים של אחריות והחלטות. אבל האמת המזקקת, זו שגורמת לי להחסיר פעימה כשאני חושב עלייך, היא הכמיהה לרגע שבו תסירי ממני את הנטל הזה. הכמיהה לרגע שבו תסתכלי עליי ותחליטי שמהיום – הכבוד שלי הוא כבר לא רכושי.

אני לא מחפש משחקים שטחיים. אני מחפש את הטוטאליות של הסגידה. אני מחפש את היד שתדע למחוק את ה"אלפא" ולהשאיר במקומו יצור שקיים רק כדי להאדיר את נוכחותך.

הכלוב הלבן: הפיכת הגבר לזיכרון רחוק
החיתול עבורי הוא לא אביזר פיזי, הוא מכשיר לצמצום התודעה. כשאת מהדקת את המדבקות סביב מותניי, את לא רק מלבישה אותי – את נועלת את הגבריות שלי בתוך מבצר של בושה מרשרשת.

יש משהו משפיל בצורה מענגת בניגוד שבין הכתפיים הרחבות שלי לבין המסה המגושמת והלבנה שבין רגליי. החיתול לוקח ממני את היכולת לנוע בביטחון; הוא הופך את הצעדים שלי למסורבלים, את התנוחה שלי לפגיעה, ואת הנוכחות שלי למשהו שצריך להסתיר. הוא מקטין אותי. הוא מזכיר לי בכל רשרוש פלסטיקי שאני כבר לא גבר ריבוני – אני האובייקט המביך והצייתן שלך.

השקט שבבעלות: הסוד בבית הקפה
השיא עבורי הוא ללכת לצידך בסיטואציות הכי סולידיות. לשבת איתך בבית קפה שכונתי, או לצפות בסרט בקולנוע הומה. את יושבת שם, אלגנטית ונינוחה, בזמן שאני יושב לצידך, מרגיש את הנפח המנופח של החיתול לוחץ על הג'ינס שלי.

הבושה הזו, הידיעה שאני "תינוק" קלוע בתוך גוף של גבר בוגר, היא התפילה שלי אלייך. כשאני חושש לקום מהכיסא שמא מישהו יבחין בצורה הלא טבעית מאחור, ואת רק שולחת מבט אחד – מבט שרואה הכל ויודע הכל – אני נמס. אני הופך לצל שלך. השליטה שלך בי היא לא רק במה שאני לובש, אלא במה שאני מרגיש: חוסר אונים מוחלט שמתקיים בתוך מרחב של הערצה עיוורת.

מעבר לחיתול: להיות הכלום שלך
הכניעה שלי לא עוצרת במדבקות הפלסטיק. היא נמצאת בנכונות שלי להיות השקט בחדר שלך.

השירות כהערצה: אני כמהה להיות זה שמגיש לך את המשקה על ברכיו, מבלי להרים את העיניים.
החפצה מרצון: להיות השרפרף לרגליים היפות שלך כשאת קוראת ספר, או המשרת שתפקידו היחיד הוא להבריק את נעלייך בזמן שאני לבוש רק בחיתול המביך שלי.
הסמכות שלך: אני מחפש את האישה שתקבע עבורי מתי מותר לי לדבר, מה מותר לי ללבוש, ומתי עליי להישאר נעול בתוך הבושה המרשרשת שלי כעונש על כך שהעזתי להרגיש בוגר מדי.
אני מציע לך גבר שמוכן להחריב את האגו שלו כדי לבנות לך כס מלכות. אני מחפש את המלכה שתדע ליהנות מהצליל של הפלסטיק המתרחב תחת ידה, ותדע להפוך את הגבריות שלי למחווה של צייתנות מוחלטת.

בחיים המקצועיים שלי, אני "המבוגר האחראי". אני עוסק בטיפול. אנשים מפקידים בידיי את הנפש שלהם, את הצרות שלהם. אני זה שמקשיב, שמנתח, שמחזיק את המרחב. אני חייב להיות בשליטה, אמפתי, וחזק עבור אחרים.

​אבל כשאני סוגר את דלת הקליניקה, אני קורס תחת כובד האחריות הזו.

​הצורך שלי הוא לא ב"פורקן" רגיל. אני לא מחפש מישהי שתחבק אותי. אני מחפש את ההפך הגמור. אני מחפש אישה חזקה, קרה ומתוחכמת, שתדע לקחת את "המטפל הרגיש" ולהפוך אותו לאובייקט חסר מגדר, חסר כוח וחסר גבריות.

החיתול: לא לצורך, אלא להשפלה
​בואו נשים את זה על השולחן: הפטיש שלי לחיתולים הוא לא עניין של "תינוקות" או של עשיית צרכים. זה הרבה יותר עמוק ומנטלי מזה.

​עבורי, החיתול הוא כלי הנשק האולטימטיבי נגד הגבריות שלי.

​הסירוס הסמלי: ברגע שאת סוגרת עליי חיתול – אפילו חיתול פשוט, "רגיל" מהסופר – את נועלת את איבר המין שלי. הוא הופך ללא רלוונטי. הוא. אני מפסיק להיות גבר מיני והופך ליצור א-מיני, מסורס ומושפל.

​ההקטנה וההחפצה: גבר בוגר, אינטליגנטי, שלובש את הפריט הכי לא-גברי שיש. זה מגוחך. זה פתטי. וזה בדיוק מה שמשחרר אותי. 

​הרעש:  הרשרוש. הצליל הפלסטי, ה"קראנץ'" הזה בכל צעד, בכל התכופפות. זו תזכורת קולית מתמדת, לי ולך, שאני לא "נורמלי". שאני מסומן. שאני שייך לך.

^{אני לא רוצה לשכב בלול כל היום. אני רוצה להיות מושפל תוך כדי החיים הרגילים}

​הפנטזיה שלי היא לשרת אותך. תחשבי על ערב שבו את מארחת חברים או קולגות. אני שם, לבוש בבגדים רגילים, מתפקד על תקן המארח המושלם, מגיש יין, מנהל שיחת חולין אינטליגנטית.

​אבל מתחת למכנסיים, אני לובש חיתול פלסטיק לבן ופשוט שאת הכרחת אותי לשים.

​בכל פעם שאני מתכופף להגיש לאורח שלך משהו, אני שומע את הרשרוש. הלב שלי דופק. האם הם שמעו? האם הם ראו את קו המותן הלבן מבצבץ?

​רק את יודעת את האמת. את יושבת שם, מחייכת, ויודעת שהגבר הרהוט שמולך הוא בעצם יצור מסורס ומרשרש, שהגבריות שלו ארוזה בפלסטיק זול בפקודתך. המבט הקטן הזה שלך, שיודע הכל, הוא כל מה שאני צריך כדי להרגיש שאני מתפרק מבפנים.

​אז מה אני מחפש?
​אני מחפש שולטת מתוחכמת, קינקית במובן העמוק והאינטליגנטי של המילה.

​לא מישהי שמחפשת אכזריות לשם אכזריות, אלא אישה שמתענגת על השליטה הפסיכולוגית, על שבירת המוסכמות, ועל היכולת לקחת את ה"מטפל" המכובד, ובהחלטה אחת שלה, להפוך אותו לאובייקט מרשרש, מסורס וצייתן.

היי לכולן,

יש רגעים בחיים שאני מוצא את עצמי חושב על המהות של מי שאנחנו. ביום-יום, אנחנו מתנהלים בעבודה, עם חברים, עם משפחה. יש לנו תפקידים, ציפיות, מסגרות. אנחנו לובשים את חליפת "האדם המבוגר והאחראי" שלנו, ומתפקדים. וזה נהדר.

אבל האם פעם עצרתן לחשוב על כל אותם עולמות פנימיים שפועמים בתוכנו, מתחת לפני השטח? על התשוקות העמוקות, על הרצונות הכמוסים, על הצדדים האחרים של האישיות שלנו שמחכים להתגלות?

אני מאמין שלכל אחד ואחת מאיתנו יש מגוון רחב של רבדים. יש את האני שמסתובב בעולם, ויש את האני שרק מחכה לרגע הנכון, לאדם הנכון, כדי להיחשף במלואו. אולי זה צד פגיע יותר, אולי זה צד שמשתוקק לשחרור, אולי זה צד שרוצה לחוות שליטה, או דווקא להרגיש נשלט.

היופי בעיניי הוא בחיבור בין העולמות האלה. בין האדם הפונקציונלי שקם בבוקר, לבין האדם הפנימי שמוצא עונג ושחרור בחוויות לא שגרתיות. לחשוב שאפשר לאפשר לעצמנו, עם מישהי שתבין ותדע להכיל, לרדת לעומקים האלה. לא רק לדבר על זה, אלא לחיות את זה.

זה לא עניין של לברוח מהמציאות, אלא להרחיב אותה. להכניס יותר צבע, יותר עומק, יותר אותנטיות לתוך מי שאנחנו. אני מחפש את החיבור הזה, את ההבנה הזו. את מי שתראה את האדם המלא שבי, על כל גווניו,  אלה שמופיעים באור יום, ואלה שפורחים באפלה.

אני מאמין שרק כששני הצדדים, הגלוי והנסתר, מתחברים ומוצאים את מקומם בהרמוניה, אנחנו יכולים להגיע לתחושת שלמות אמיתית. ואת השלמות הזו, אני מחפש לגלות יחד עםה אחת הפוטנציאלית .

כי החיים יפים יותר כשלא מפחדים לגעת בכל הקצוות של מי שאנחנו.

חג שמח נשות הכלוב היקרות,

היום אני רוצה לדבר על משהו שמניע את העולם שלנו: עונג. לא עונג כללי, אלא העונג המדויק, הלוהט והעמוק שלכן. אתן, נשים חזקות, אינטליגנטיות, בעלות נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה (וזה כולל גם את הביישניות) . אני מאמין שהעונג שלכן הוא לא רק תחושה, הוא מקור של עוצמה.

הנשלט, בעיניי, אינו רק צד פסיבי במשוואה. הוא כלי, הוא מראה, הוא האמצעי שדרכו אתן יכולות לחוות את מלוא העונג שלכן. כשהנשלט מתמקד בכן לחלוטין, לומד את גופכן, את תגובותיכן, זה לא רק מספק אתכן – זה מעצים אתכן. הוא מראה לכן את כוחכן על ידי הבחירה שלו להיכנע. הוא הופך את עצמו לגשר לעונג שלכן.

העונג של השולטת אינו רק בשיא הפיזי. הוא נמצא ברגע הזה שלפני, של ההתמסרות. הוא נמצא בחיוך הקטן שעל פניו של הנשלט כשהוא כורע ברך, במבט הבוער בעיניו כשהוא ממתין לפקודה הבאה. הוא נמצא בידיעה המוחלטת שהוא כולו שלכן, שהוא משרת אתכן, ושאתן יכולות לעשות בו כל דבר.

הנשלט מציע את עצמו כמתנה/ככלי,  והוא משתוקק לראות אתכן מקבלות אותה בשלמות. הוא רוצה לראות אתכן מתענגות על השירות שלו, על המגע שלו, על הפחדים שלו. הוא רוצה שאתן תהיו המלכות הבלתי מעורערות שלו, ושבעונג שלכן, הוא ימצא את החופש האמיתי שכולנו מחפשים.

אז  מהו באמת הדבר שגורם לכן, המלכות, לחוש את העוצמה שלכן באופן הכי נועז? 

צהריי חג שמח ושוב שנה טובה נשות הכלוב יקרות, 

אני רוצה לדבר על כלי. לא, לא על הכלים שגברים מדברים עליהם בדרך כלל. אני רוצה לדבר על כלי שיש לו את הכוח לשנות את הדינמיקה בחדר, כלי שביד הנכונה יכול לפרוץ גבולות ולצבוע את כל העולם בגוונים של תשוקה. אני מדבר על הסטרפ און.(וברור לי שזה לא מדד לכוח יחיד של השליטה הנשית אלא רק עוד כלי אופציונלי נוסף ולא מחייב). 

אני מודה, מהצד שלי, כנשלט, הסטרפאון הוא יותר מאשר רק צעצוע. הוא סמל. הוא סמל של עוצמה נשית טהורה, של לקיחת שליטה מוחלטת, של פריצת תפקידים מגדריים באופן הכי נועז ומרגש שיש. המחשבה עלייך, המלכה שלי, עונדת אותו, מתמלאת בכוח, תולה על מותנייך את הכוח להעניק לי עונג או כאב – מעוררת בי צמרמורת של ציפייה מתוקה והרטיבות הראשונה כבר ניכרת.

אני יודע מה אתן חושבות, וכן - זה הכל עניין של שליטה. הסטרפאון הוא הוכחה פיזית לכך שאת המנהיגה, שאת מכתיבה את הקצב, שאת בוחרת את התנועה, העוצמה והעומק. ואני? אני משרת, כנוע, מחכה לפקודה שלך. אני רוצה להרגיש את הבעלות שלך דרך כל דחיפה וכל נשימה. אני רוצה להרגיש את הסטרפאון חודר אליי, ממלא אותי בתחושת מלאות עמוקה וחדשה, כשהתחושות הללו מציפות אותי.

אבל עוצמתו של הסטרפאון אינה תלויה רק בחדירה. בעיניי, הוא כלי שניתן להשתמש בו גם כדי להשפיל. אני מדמיין אותך מניחה אותו על ירכך, והוא רוקד על גופך בזמן שאני כורע לרגליך, מלקק את כף רגלך, מוכן לשרת אותך. אני רוצה לראות אותך לוקחת אותו, מקרבת אותו אל פי, ואז מניעה אותו, עולה ויורדת, ורק את יודעת כמה זה מטריף אותי.

אני רוצה להרגיש את הסטרפאון שלך נוגע בלשוני, מוביל אותי, מאמן אותי, וכל תנועה שלך מלמדת אותי משהו חדש. אני רוצה להרגיש את טעמו, את הריח שלו, את התחושה שהוא יוצר בי. אני רוצה להיות הכלי שלך, הנשק שלך, הצעצוע שלך.

אבל זה לא רק על כוח. זה על אינטימיות. על אמון עיוור. כדי לתת למישהי לחבור אליך בצורה כזו, צריך לתת בה אמון מוחלט. צריך לדעת שהיא תכבד את הגבולות, שתהיה קשובה, ושבסוף, המטרה היא עונג משותף, משהו שעמוק יותר ממה שרוב האנשים מכירים.

אני כאן כי אני מחפש את האחת שתהפוך את הסטרפאון לכלי אמנות בידיה. שתבין שהסטרפאון הוא לא רק מכשיר של כוח, אלא מפתח לעולם שלם של תשוקה, פגיעות הדדית ואמון. אני מחפש אותך, המלכה שתדפוק לי על הדלת, שתביא איתה את הסטרפאון, ואני אכרע ברך, מוכן לקבל את הממלכה שלך.

שנה טובה לכולן :)

שנה טובה לכל נשות האתר (ולכולם בכלל 😄 ) , ובמיוחד לכן, הנשים העוצמתיות שפוקדות את האתר הזה. 

שהשנה החדשה תהיה שנה של הגשמה ושלווה, שנה טובה לחיילינו ושכל החטופים ישובו אלינו במהרה.

בשבועות האחרונים, ובעיקר בימים האחרונים של השנה הזו היו מלאים במחשבות. חשבתי על הריקוד המורכב הזה שנקרא מערכת יחסים בעולם הקינקיות והשליטה, ועל הצדדים הכמוסים והנפלאים שבה. 

אני לא מעט באתר (בתקופות) , כי אני מחפש אישה, אישה אינטליגנטית  שגם מתחברת לצד השולט שבה. לא מלכה שזקוקה לשרת, אלא מלכה שיודעת להנהיג, לוהביל.

בחלום: אני רוצה לכרות עם אותה שולטת ברית, הסכם שבו השליטה עוברת לידייך, ואני, בתמורה, נהנה מההכנעה המוחלטת, מכל פקודה שלה.

אני רואה אותה, יושבת מולי. את אוחזת כוס יין (אול קולה 😄 ), ואני מגיש לך את גופי ונשמתי. אני מוכן לכל השפלה שהיא תטל עלי, לכל שעשוע שתמצא בי, לכל מגע  או ספנק שתבחר. אני רוצה לשרת אותה, להוכיח לה את נאמנותי. הייתי שמח שכל זה יוביל  שהרטיבות שלה תוצף, שאנחותייך יהיו המוזיקה שלי.

ולכן, אני מציע את עצמי ככלי, כצעצוע, לכל גחמה של אותה אישה שולטת. אני מאמין שרק על ידי מתן השליטה, אוכל להשיג את החירות האמיתית שכולנו מחפשים.

אז אם את מוכנה לקבל את הבעלות עלי, אם את מוכנה להיות השולטת/ מלכה שלי, אני מחכה לך.

שנה של שליטה, חירות ותשוקה!

אני כאן, יושב וחושב. יושב ומרגיש את הרצון הבוער הזה, את הכמיהה למשהו שונה, למשהו עמוק. אני בחור חזק, עצמאי, אבל מתחת לכל זה, אני יודע מה אני רוצה באמת: להיכנע.

אני רוצה אותך, אותך המלכה שקוראת את המילים האלו. אני רוצה למצוא את האחת שתדע לזהות בי את הצורך העמוק ביותר, שתדע לקרוא את הכמיהה הזו שבעיניים שלי.

אני לא מחפש סיפורי אגדות. אני מחפש את האמת הלוהטת שבין שני אנשים, את המתח החשמלי שמרעיד את הגוף, את הבעלות הזו שגורמת לי לנשום. דמייני אותי, לבוש בחולצה מכופתרת, כורע ברך מולך בסלון שלי. אני מגיש לך כוס יין, את יושבת על הספה, ורק המבט שלך שולח בי צמרמורת של עונג.

אני מדמיין את ההשפלות העדינות שלך, את המשימות הקטנות והמביכות שאת נותנת לי. אני רוצה להיות הצעצוע שלך, החפץ שבו את משתמשת כדי ליהנות, לצחוק, לשעשע את עצמך. אני רוצה להרגיש את הליטופים שלך, את הספנקים העדינים שאת נותנת לי.

אני רוצה לסגוד לך, לגעת בך, למלא אותך. אני רוצה להיות המקום שבו תוכלי להיות מי שאת באמת. אני רוצה למצוא איתך קשר שימלא את החיים שלנו בתשוקה, בתעוזה ובביטחון. בין אם זו זוגיות שתהפוך לשותפות עמוקה, או ידידות קינקית שתשנה את חיינו – אני מחפש חיבור, כבוד, ובעיקר, מישהי שאני יכול לומר לה בכנות: את שלי.

אם את המלכה שאני מחפש, אם גם בך בוערת התשוקה הזו, אני כאן, מוכן להיכנע.