ההרגשה הזאת, שבא מישהו ורואה אותך - שהוא יכול לפרק לך את הנשמה, לנקות ולהרכיב מחדש - זה כל כך נדיר ויקר, שאני לא מתפלאת שהרבה עושות דברים שהן מתחרטות עליהם כדי למצוא את זה.
לי יש מזל. לי יש את הקווירפלטונית שלי, יבורכו טאמבלריה. ואז אני חופרת לה - חופרת לעצמי בנשמה מולה עד שאני מוצאת קצה עצב, וממשיכה להכות בברזל כל עוד הוא כואב.
וכל הזמן הזה היא שם מולי, והיא מבינה אותי ומכירה אותי. עמוד השדרה המוסרי שלה הוא פלדה, ואני נאחזת בה נואשות, ויודעת שכל ההתפתלויות שלי לא ישברו אותה.
היא לא בדיוק נהנית מהכאב שלי. היא נהנית מהקרבה, מהדברים שהיא לומדת עלי ועל עצמה בחפירות האלה. היא סדיסטית ברמות אחרות - אבל רק כלפי דמויות בדיוניות. היא לא רוצה שאני אסבול בשבילה. (וטוב שכך, כי אני לא יודעת אם הייתי מצליחה להתאפק ולא לפצוע את עצמי עבורה עד זוב נפש.)
אני חמדנית, ואני בסדר עם זה. אני רוצה את הקרבה הזאת גם במציאות, עם אנשים שיכולים לגעת בגוף שלי ולא רק בנפש, שנמצאים על אותה יבשת ואולי אפילו במרחק נסיעה סביר.
בינתיים לא מצאתי, אבל היי, פרספקטיבה: יש אנשים שלא מוצאים קרבה כזאת בכלל, גם לא בכל האינטרנט הרחב.