סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הגעתי, אפשר להרגע.

איזה כיף שיש בלוג שאפשר לכתוב את כל השיט שעולה לי לראש ולפרוק את מה שעובר עליי.
מבלי שיהיה לי אכפת מי קורא ומי שופט.
כולכם על הזין שלי.
לפני שנה. 14 ביוני 2023 בשעה 23:08

במהלך חיינו אנחנו פוגשים אנשים רבים, הם נכנסים לחיינו לפעמים לתקופה קצרה לפעמים לתקופה ארוכה ולפעמים לכל החיים.

כשאנחנו מודעים נוכל לזהות מה תפקידם בחיינו ומה תפקידנו בחייהם.

כשמישהו נכנס לחיינו זה בדרך כלל כדי לענות על צורך מסויים שהבענו אם במודע או שלא במודע.

ישנן סיבות רבות ושונות מדוע אדם כלשהו נכנס לחיינו. לעיתים הוא או היא הגיעו לחיינו כדי להדריך אותנו ולקדם אותנו לשלב הבא שלנו בחיים, או לעזור לנו עבור קושי מסוים, או כדי לסייע לנו פיזית, רגשית או רוחנית או כדי לסייע לנו כלכלית או כדי להעיר משהו רדום בתוכנו או כי הוא או היא פשוט נחמה עבורנו.

לעיתים אותם אנשים עשויים להיראות לנו כמתנה ולעיתים כצרה צרורה. בכל מקרה הם שם עבורנו לשקף לנו משהו שעלינו ללמוד על עצמנו, על חיינו או על החיים ככלל.

ישנם מצבים בחיינו שקשר מסויים מגיע לסיומו, לפעמים אנו ניזום את סיום הקשר ולפעמים הצד השני יזום אותו. לפעמים זה ילווה ברעש גדול ולפעמים בשקט.

מה שרצוי עבורנו הוא, שנדע שאותם אנשים שיוצאים מחיינו מילאו את התפקיד שהם באו למלא בחיינו וענו על איזשהו צורך או בקשה שהבענו גם אם היא היתה בקשה מתוך התת מודע.

תפקידם בחיינו הסתיים או תפקידנו בחייהם הסתיים והגיע הזמן לעבור הלאה לשלב הבא, להמשיך לצמוח ולגדול, להתפתח ולגלות דברים חדשים. חשוב שנהיה מודעים ונלמד את השיעור שהיה עלינו ללמוד .

כאשר אנחנו לא מודעים ולא לומדים את השיעור מה שקורה הוא, שבעתיד נתקל באותה סיטואציה עם מישהו אחר בנסיבות שונות כדי שנוכל ללמוד שוב את השיעור. זו הסיבה שאנשים רבים חווים חוויות דומות במערכות יחסים שונות.

לעיתים אנשים מביאים אתם חוויה של אושר ושמחה ולפעמים הם גורמים לנו כאב או עצב. לעיתים הם באים ללמד אותנו משהו שמעולם לא חשבנו עליו, לא ידענו או משהו שמעולם לא עשינו.

אנשים שאתם יש לנו מערכות יחסים למשך כל החיים, מלמדים אותנו שיעורי חיים, עלינו להיות בתשומת לב מלאה ובהקשבה מלאה על מנת ליצור את הבסיס הרגשי, התודעתי וההתנהגותי כדי ליצור הרמוניה חיבור והבנה ביחסים אלו.

עלינו לקבל את שיעורי החיים באהבה, להבין ולהפנים שהאדם שבא, בא לאפשר לנו את השיעור על מנת שאנחנו נוכל לצמוח לגדול ולהתפתח כדי שנוכל להפנים את מה שלמדנו ולהשתמש במה שלמדנו לטובת מערכות היחסים הנוכחיות והבאות שלנו בכל תחום בחיינו.

אני מודה לכל האנשים שהיו חלק מחיי ולימדו אותי הרבה על עצמי ועל החיים, על אלו שהם עדיין חלק מחיי ומלמדים אותי כל הזמן דברים חדשים ועל אלו שעוד יגיעו לחיי וילמדו אותי דברים נוספים. בין אם הם ישארו לדקה, לתקופה או לכל החיים, תודה.

 

זוהי תזכורת לעצמי וגם לכם. תודה.

 

לפני שנה. 11 ביוני 2023 בשעה 20:22

רגשות קשים.
אני לא יודעת אם זה באמת מה שאני מרגישה או איזה רגש שקר כלשהו שהזדהתי איתו בטעות.
אני לא רוצה להרגיש  ככה, ואולי זה סתם הורמונים או מחשבה שתחלוף ואשכח ממנה אחר כך
אני לא יכולה גם להסביר למה אני מרגישה ככה,ואולי זה סתם משהו שפירשתי לא נכון ונכנס לי לתודעה
כמו יתוש שרוצה לעקוץ לי את הלב.

אני רוצה להרגיש אוהבת נאהבת אבל משהו משתק אותי.
אני מרגישה שאני נדחקת לפינה,שנכנסתי למקום הלא נכון
מן גלגל שלישי של טנדר פחון רעוע שמנסה להניע את הגלגלים 
באמצע המדבר היבש.
זה מדהים אותי שבכלל אני מודה בזה שאני רוצה להרגיש אוהבת ונאהבת 
כי פעם זה היה מתפרש אצלי כחולשה . אהבה זה לחלשים.

אני רוצה תקשורת בריאה , אהבה בריאה , שתסחוף אותי למרחקים 
שתפרק אותי לחתיכות ותחבר מחדש ,שתרגש אותי ,שתפוצץ לי את המוח
שתכיל אותי , שתחבק אותי , שתחזיק אותי כשאני נופלת
שנצחק לעולם בפנים ושנכבוש יעדים חדשים.
שתאתגר אותי , שתגרום לי להרגיש לא בנוח אבל בקטע טוב 
שתרגיע, שתלטף ושתביא לי כאפה לפנים . או לתחת .
שגם השעמום יהיה הדבר הכי מהנה בעולם.
שהאהבה תרגיש ותשמע כמו המוזיקה הכי יפה ביקום.

לפעמים אני מרגישה שהסביבה לא מסוגלת להכיל אותי 
ומצד אחד בא לי להיות הכי קרובה בעולם ולהבין , ומצד שני בא לי להתנתק.
לנתק כל קשר ולהמשיך בחיי כמו שאני תמיד עושה. כי זה כל כך רגיל בשבילי.
אבל האם להמשיך בחיי מבלי לדבר על זה , זה בעצם בריחה? יכול להיות.
חשבתי שבמקום פתוח התקשורת צריכה להיות פתוחה אבל מרגיש הכל סגור וחנוק.

אבל לא דיברנו על זה שאני צריכה לקבל כאפה קטנה כדי להכניס את עצמי לפורפורציה?
ולמה אני כל כך שמחה עד השמים כשאני מקבלת טיפת יחס אבל כשלא אני מרגישה חוסר אמון , נטושה ובא לי לקבור את עצמי בדמעות?
גברת , יש לך כמה אישיוז שאת צריכה לפתור עם עצמך כי זה לא בריא כל ההלקאה העצמית והקיצוניות הזאת.
ומצד שני אפילו פה אני שופטת את עצמי , מצחיק.

מחר זה יעבור וישכח. 

בא לי לשוט רחוק עכשיו ולחזור למקסיקו.

לפני שנה. 7 ביוני 2023 בשעה 15:10

''תפסיקו לדאוג ממה שאנשים אחרים יחשבו עליכם''

 

מישהו אמר לי פעם שזאת קלישאה , שאם אגיד אותה הרבה פעמים היא תאבד את המשמעות שלה כי זה דבר שאנשים יודעים אך אינם מיישמים.

ואני פשוט אמרתי לו .... בימינו קל להשאב ולהזדהות עם מחשבות ואנרגיות לא רצויות ולהכנס למערבולת של Overthinking .

אנשים מושכים אנשים לחיים שלהם בעזרת האנרגיות שהם משדרים. אנשים שהם בדיוק כמונו ואנחנו מזדהים איתם ועם האנרגיות שלהם

אז גם קל לנו ליפול על אנשים מזוייפים כשאנחנו בתקופה לא הכי מאוזנת שלנו, למרות שהם נמצאים בכל מקום

אנחנו  נאחזים בפחד ומפחדים להיות מי שאנחנו ונותנים לפחד לנהל אותנו - אנחנו כל כך פוחדים שהאנשים הקרובים שלנו יכעסו, יתאכזבו, יתרחקו מאיתנו, עד שאנחנו כבר לא שמים לב שאנחנו אלה שמתרחקים עכשיו מעצמנו.

אנחנו מפחדים שאם הם יראו פיסה מהלב שלנו ואת מה שמתחולל לנו בפנים-  הם יברחו.אז אנחנו עוטים מסכות ומגננות ומחפשים בחוץ אישורים
למה שאנחנו עושים,חושבים,מרגישים, איך שאנחנו מתלבשים,שוקלים,נראים,אוכלים ועוד. 
כשאנחנו חושבים עליהם במקום על עצמנו, אננחנו מתרחקים מעצמנו. כשאנחנו עסוקים בהם במקום בעצמי, אנחנו כבר לא יודעים מה נכון ומה לא, וכשאנחנו נותנים לדעות שלהם יותר מקום, יותר חשיבות מאשר לדעות של עצמנו, לא נותר לנו מקום, לא נותר בנו כוח, ואנחנו מרגישים חלשים ומבולבלים.

 

אבל, בעצם, בואו נשאל את עצמנו בכנות: מה אכפת לנו מה יגידו עלינו? מה זה כל כך משנה, למה זה מעניין? הרי זו הדעה שלהם. זו תפיסת העולם שלהם. אלה החיים שלהם. אם הם רוצים לחיות בדרך מסוימת, אז שיחיו בה, ואנחנו נחיה את חיינו בדיוק כפי שאנחנו רוצים, בחופש מלא ובאהבה.

אם הם יכעסו, יתאכזבו או ישפטו אותנו, אז מה? מה יותר חשוב בחיים - שהם יקבלו אותנו, או שאנחנו נקבל את עצמנו?
הרי אנחנו אלה שחיים עם עצמנו. אם אנחנו לא נחיה את חיינו בדרך שבה אנחנו רוצים לחיות, נהיה אומללים. 

אז מדוע לאמלל את עצמנו, מדוע לגרום לעצמנו סבל ולמה לעשות לעצמנו רע? לא בגלל שרובנו פה מזוכיסטים , אלא כי  אנחנו חיים רק פעם אחת.
והחיים קצרים מדי מכדי לבזבז אותם על מחשבות על אנשים אחרים.

 

מה שנשאר לי להגיד זה

בואו נחשוב, לשם שינוי, על עצמנו. בואו נחיה את חיינו בדרך שבה אנחנו רוצים. בואו ניהנה מהם, נשמח בהם. בואו נפרגן לעצמנו, נתפעל מעצמנו, נקדם את עצמנו, נפתח, נצמח, נגדל, נגשים ונהיה מאושרים. והם? הם כבר יסתדרו.

תתלבש איך שאתה רוצה , צא עם עצמך לדייט במסעדה , לך לעשות צניחה חופשית ,צא לטיול שתמיד חלמת לעשות, תמצא תחביב ,לך תגיד לה שאתה אוהב אותה , תעשה כל מה שלא העזת לעשות. לך אחרי הלב , אחרי האינטואיציה . שחרר , חיים רק פעם אחת . 

''תרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל, תשיר כאילו אף אחד לא שומע, אהוב כאילו מעולם לא נפגעת, וחיה כאילו זה גן עדן עלי אדמות''

וזו לא קלישאה , זו האמת.

 

לפני שנה. 12 במרץ 2023 בשעה 21:22

שיר על האקסית הבוגדת של חבר טוב לשעבר

זוכרת חודש אוקטובר?

היי תמר
אקסית שהשארתי מאחור
שלושה חודשים עברו ויש לי דחף לחזור
זה הלב שמדבר
מה זה לב בכלל את זוכרת?
חשבתי שאני סומך עלייך אך המציאות היא קצת אחרת
תקעת לי סכין בגב
כל שתיקה שווה זהב
אבל את מפגרת
על מי את פאקינג עובדת 
נונית,בואי נדבר אמיתי
מה הייתי שווה בשבילך
חודשים ארוכים שחיכית שאלך
חיבקת,שיקרת, ואמרת שרק אותי את אוהבת
האמנתי, בלעתי הכל. אותי את מאכזבת. 

זוכרת חודש אוקטובר
אני את ועדי
דיברתם גם כשלא היית לידי
אמרת לי שזה כלום
ידידים סך הכל
האמנתי וברשת שוב הצלחתי ליפול
את אוהבת אותו תמר, עוד אז כשהיינו ביחד
נתתי לך הכל ואת נתת לי בתחת. 

אחרי שחתכת ממני, למי הלכת ישר?
מי חירמן אותך אחרי שראה אותי נשבר?
הייתי לבד,מאוכזב,נפער בלב שלי חור
ירדתי במשקל לא הצלחתי לאכול
חיפשתי תדרך לצאת מזה, בכיתי בלילות
ניסיתי לחזור אלייך שנעבוד על הבעיות

את התגברת ולקחת את החבר הכי טוב שלי
נישקת,חיבקת בלי להתחשב ברגשות שלי
ניסיתי למצוא אחרות ולהתנחם באהבה קצת אחרת
עם דניאל,שיר וליטל כשכל אחד מהן יותר מפגרת

אני רואה הכל מרחוק, יודע שנתתי הכל
מה שהפסדת עכשיו,מישהי אחרת תקבל בגדול
אז אולי אחרי חצי שנה כשתתבגרי ותביני
אני כבר אהיה אחרייך עם אישה מקסימה וחיוך ציני. 

לפני שנה. 12 במרץ 2023 בשעה 21:08

בגיל 17 כתבתי שיר שהייתי צריכה להקריא מול כל הפנימיה בקבלת שבת בנושא ''אחדות'', הוא הולך איתי עד היום. 

אחדות:

אם לא נתאחד, אנחנו נכחד
בתור עם
בתור לאום
גזענות פוגשים כל יום
כולם רוצים לרצוח וקוראים לזה לנקום
אם לא נתאחד במטרה משותפת
תהיה לנו שנאה עודפת, מועדפת 
לא תהיה לנו אהבה שוטפת
דיי
עם השנאת חינם
בואו לאהוב, השונאים כבר אינם
כי העם רוצה אחדות
מקווה שזה לא בטעות
יש כאן אהבה
הכוונה ממש טובה
חיים במציאות שבה עושים עוד שטות
אז בואו נקח אחריות,נשנה את העולם
האליפות תגיע כשנרגיע את כולם
תחייך אחי,זה לא סוף העולם
זה ידוע שאחדות לא באה מכולם
זה לא כזה קל , אבל
עם עבודה קשה והרבה אהבה
נמצא את עצמנו באותה פנימיה
מיטה חמה בחדר, ואנחנו נמצאים באותו התדר
רוצים לגדול. רוצים אהבה.
איפה האחדות? לאן היא נעלמה?
נחירות בלילות . יללות של תנים
מרגישים את החיים
צרחה חדה ברקע
אהבה ללא תנאים
אז תפסיקו לשפוט, מתי תתחילו לקלוט
כי את הניצוצות ואת המחשבות לעולם לא לכבות
עם החלומות לעולם לא לחכות
אוהבים אתכם המון. מאחלים הצלחה
הקשיבו לנו, השכבה שהתבגרה. 

לפני שנה. 11 במרץ 2023 בשעה 13:31

 מסע חיי

התחלתי את מסע חיי
רק אני,יואב ידידי, כל ארון הבגדים שלי במזוודה אחת ענקית,טרולי והעולם שמחכה לי בחוץ.
רציתי חופש,רציתי לעשות מה שאני רוצה,מתי שאני רוצה ועם מי שאני רוצה.
לא להיות תלויה בעבודה מחורבנת ושוחקת בשביל שכר מינימום זעום,לא בבוס אידיוט שחושב שהשמש זורחת לו מהתחת,
לא לרדוף אחרי כסף, לא לרצות אף אחד, רק את עצמי. 
כבר בגיל 15 אמרתי לעצמי שלא אשאר פה, שאני רוצה להתחיל חיים חדשים במקום אחר.
לא ידעתי לאן ואיזו דרך מצפה לי אבל ידעתי שזה הולך להיות חווייתי במיוחד.
תמיד הייתי ילדה מרדנית,לא הקשבתי לאף אחד,עשיתי שטויות,הלכתי אחרי הלב שלי גם אם הוא בגד בי לפעמים,
מכורה לריגושים ודברים חדשים.
רציתי לטעום מהעולם עוד קצת.
תמיד עשיתי דברים שאני אוהבת,למדתי ופיתחתי סקילס ותחביבים חדשים ושיניתי אותם כל שבועיים.
אז אחרי צבא ומערכת מטופשת,תפקיד מעצבן ואהוב,עבודות מפרכות חסרות שינה, מכורה לאדרנלין ועבודה פיזית קשה 
במסעדות מפוארות ו11 קילו פחות כי שכחתי לאכול - קניתי כרטיס לכיוון אחד לבולגריה. 
למה בולגריה? פרט שולי. רק רציתי להתחיל לצאת למסע חיי ולדרך חדשה.

אז אני (לא אגיד לכם את שמי , אשאיר את זה מצונזר) ,  בת 21
עברתי חיים איטנסיביים למדי והם ממשיכים כי אלה החיים. 
גדלתי לעולם של מעברי דירות ובתי ספר כל שנה,הורים גרושים ואמא שתמיד בעבודה,
חברים חדשים בכל מקום וניתוקי קשר ארוכות טווח. מכורה להתחלות חדשות.
מכורה ללארוז ארגזים ולפתוח אותם שוב ולגלות כל פעם מחדש חלקים קטנים של עצמי,חלקים של פאזל שמתחבר ומתפרק.

אני יכולה לכתוב ספר על כל פרט קטן בחיי, אבל את מי זה מעניין חוץ מאת עצמי. אבל מזל שאני יכולה לכתוב פה את הכל.
יכלתי לכתוב על ילדותי,על הצבא, על ההאהבה שלי לבישול, על הרגע ההוא שעליתי על במה ועשיתי סטנדאפ עם סטנדאפיסט שלא הכרתי 
באיזה פאב שכונתי שכבר נסגר,על שירי הראפ המטופשים שלי,על האהבות הנכזבות שאני כבר כמעט ולא זוכרת 
אבל אחד מהם ישאר איתי לנצח כי קעקעתי את האות הראשונה של שמו על היד שלי, על אחי ואחותי שאפילו לא גדלו ביחד ולא מכירים אחד את השני מספיק אבל אני מכירה את שניהם טוב מאוד . ואולי אפילו אספר  על השנים הכי טובות שלי בפנימיה- בבמקום שהרגשתי בו דיי בבית במחשבה לאחור.

בית. יום יובא ואמצא את הבית שלי, את קורת הגג שלי. 
עכשיו אני מרגישה כמו צב, לוקחת את כל הבית שלי על הגב. מנסה לקחת את החייים באיזי ולהוריד הילוך,למצוא יזון בדברים הקטנים.
אני מכורה לחוסר שקט.ואולי זה רק משהו שאני רק מספרת לעצמי. מעניין

אמשיך לעניין שבו התכנסנו כאן.

שבוע אחרון בארץ. אלוהים ישמור לא מעכלת.
יושת בפאב החשוך ליד הבית עם כוס לימונערק שאני אוהבת,וראש מסתובב ואומרת לעצמי בראש
''זהו שבוע אחרון בארץ''.
מספרת לחברים מהפאב שהתפטרתי מהעבודה ואני עוזבת את הארץ,מתחילה לעלות זכרונות
על זה שאני מכירה את ויקטור ודני 5 שנים, על ג'קה שלימד אותי לגלגל סיגריות ולשחק סנוקר.
חברים קרובים מגיעים אליי ואנחנו יוצאים לטיול, לקחתי אותם למקום היכ אהוב עליי בעולם - האגם הקפוא שאני ואמא תמיד היינו הולכות אליו ושוחות.
מנקות את הראש והאנרגיות השליליות שצברנו במהלך השבוע בעבודה.

המשפחה שלי חושבת שטסתי לחופשה או ללמוד בבית ספר לבישול ושאני אחזור אחרי זה.
זו ממש לא חופשה, אני יצאתי למסע אל הלא נודע. אמא מכחישה שלא אחזור. 
היא אמרה לי ''את תבזבזי את הכסף שלך תוך חודש ותחזרי'' . לא יקרה. 
אני לא חוזרת. אין שום סיכוי. ימות העולם.
הלב שלי מת לחזור, הראש יודע שצריך להמשיך קדימה ולא להסתכל לאחור.
פעם ראשונה שאני בוגדת בלב שלי ולא ההפך.
הרבה רגושת מעורבים. מצד אחד אני צריכה לעשות את זה כדי להציל את עצמי, ניסיתי להציל כבר את השאר אבל הם לא הקשיבו
מצד שני , זה ה''חופש'' שרצית לא?
זה בחלט מפחיד. לצאת אל העולם והרבה תהיות,ספקות,שאלות ומה עושים עכשיו?
כיוון אחד לבולגריה.
אני ויואב עולים למטוס עם התרגשות קטנה בלב ובוז גדול למדינה שבגדה בנו.