חסרת אונים

שהצורך עולה על גדותיו

שאני בטוחה שכולם רואים

ומריחים

ומרגישים

עליי

ואני כל כך נבוכה.

בימים האחרונים

מתכתבים איתי כאן המוני גברים,

אבל אחד במיוחד

שנראה שמבין היטיב את הצרכים הייחודיים שלי

והוא מוביל אותי במילותיו

עד הקצה שלי

אבל גם מעבר

הופך אותי לשלולית של צורך

חסרת גבולות

עד שאני כבר נבהלת מעצמי.

וכך,

מצאתי את עצמי אתמול על כיסא הגניקולוג

לבדיקה שגרתית

אחרי התכתבות של יום שלם

עד שכבר הייתי פקעת של צורך לא ממומש

הרופא מכניס פנימה את מכשיר האולטרהסאונד

ואני נאחזת בידיות הכיסא

מנסה להיאחז בשפיות 

ראש זרוק לאחור

שפתיים פעורות

תרתי משמע

והוא מזיין אותי עם המכשיר

בעדינות כל כך

הכל נוטף ומחליק

והוא מזיז אותו בתוכי

מלטף מעת לעת את הנקודה הזאת

בקדמת הנרתיק

כן, הנקודה שעושה לי לראות כוכבים

ואני נאחזת

עד שהוא יוצא

ובדרך עובר איתו על קצה הדגדגן

צרחתי.

בהיתי בו בבהלה

בעיניים בוכיות

של צורך נורא

מתוך התנשמות בלתי נשלטת

לא ידעתי מה לומר

מתוך אפיסת הכוחות

חוץ מ״בבקשה״.

ויש בקרים

כמו היום

שמה שאוכל אותי מבפנים

זה הבדידות

ה״לבד״ הזה.

הרעב להרגיש רצויה

עטופה

אהובה?

כן, בדרכי שלי,

אבל בסוף בסוף

זה צורך נואש באהבה.

מתכתבת הבוקר עם מספר גברים כאן,

ואצל כולם חוזר מוטיב דומה:

שעל מנת להגשים את עצמי

כאישה

עליי להיות

בעצם

זונה.

כמה שיותר מטונפת

ומושפלת

נמוכה

האם זה באמת הייעוד שלי כאישה?

של כל אישה באשר היא?

הדבר הזה

פשוט מזיין אותי

בעדינות

רק בין השפתיים

עם כל צעד

לא מצליחה להפסיק ללכת

מעורפלת

דומעת

בתוך הגרביונים הדביקים מרטיבות שלא פוסקת

אלוהים לשמור על שיווי משקל על העקבים

עד התפרצות הבכי שעוד תבוא.

כשסוף סוף יש כאן גבר

שפונה אליי בכבוד

ונראה שמבין עניין

ושמבין את הצרכים שלי

עד שהכל נוזל ממני

כאילו נפרץ סכר

ואז אני בשניות מסתחררת

להתקף בכי ורעב

ושוב מוצאת את עצמי דופקת את עצמי בפראות על רצפת השירותים במשרד

משוועת אליו שיגרד אותי מכאן.

כשאני כבר באפיסת כוחות

כבר בלי מילים

רק

צורך

נואש.

שוב מרוחה על רצפת השירותים של המשרד

בוכה

נואשת

שבורה.

אני במשרד

חליפה מחויטת

חולצה לבנה מכופתרת

חצאית צמודה

עקבים

אני עומדת באמצע חדר הישיבות

ידיי קשורות לתקרה

כפתורי החולצה פרומים

הג׳קט כבר לא מכסה את החזה החשוף

מתוחה למעלה

עד שאני עומדת על קצות האצבעות

בתוך העקבים

מצבטים על הפטמות הקשות

מחוברים לשרשרת

מתוחה אף היא לתקרה

כל תזוזה שלי - צרחה של כאב

של פטמות נמתחות

בתוך השיניים של המצבטים

כל גברי המשרד בוהים בי

ואני לא מעזה לזוז

אבל מתקשה להחזיק מעמד

שוקעת לתוך העקבים אט אט

והכאב בפטמות…

אלוהים

הבכי כבר בורח לי

האיפור הרוס

השיער סתור 

וכולם בוהים בי

הירכיים דביקות כבר

בתוך הגרביונים

מכל מה שיוצא ממני

מנסה נואשות להתאפק

משחררת צרחה נואשת

לא לכאב שייפסק

אלא

״תזיינו אותי!!!!״

אלוהים כמה שאני חולה :(

זאת רק אני???

למה אני לא רואה עוד נשים בוכיות הבוקר בדרך לעבודה???