מחשבות

ביטחון עצמי. זה המפתח.

או רגישות לכל סיטואציה ומקרה.

מה היה קורה אם אף אחד ואחת לא היה חושש מפגיעה.

בוכה...או שאני מדמה דמעות...

החטופים חזרו אני שמחה? זה משמח או שאני עצבנית שלא שלחו את הרשימה של רשימה הבאה. יש משהו יותר חשוב בחיים שלי? 

רואה סרטי כריסמס כדי להוסיף טונות של סוכר למציאת - למה? כדי להחזיר את עצמי לרגיל...

גם אם אני אעזוב את הכל האם באמת יש מישהו שמבין אותי? לא!

הייתי אצל הפיזיותרפיסט שלי השבוע.

הוא שואל אותי - למה את עושה פרצופים? כואב לך?

אני - לא, לא כואב לי, פשוט הגוף מתנגד, הוא לא רוצה להרגיש כאב, הוא מפחד להרגיש כאב, הוא לא רוצה להגיע לשניה הראשונה של הכאב.

כאשר אני מפחדת להרגיש כאב עוד לפני שאני מגיעה לאיזה שהיא רמה של כאב אני לא יוצרת גמישות.

הפחד והתנגדות יוצרים מעגל סגור, הדבר שאני מפחדת ממנו מתגשם.

האם כאב זה רע?

זה מדהים כאשר אתה מתפשט, אתה מוריד את התחתונים שלך, את החולצה, את המסכה, את העור, את גבולות ומעצורים ונותן לי אפשרות לראות אותך. תודה

חוק השלישי של ניוטון.

"כוחות פעולה ותגובה שווים", 

כמה אנחנו רוצים להשוות את שני הצדדים ולמצוא את הבאלאנס
כוחות התנגדות וקבלה…
כוחות שליטה והתמסרות…

זו בדיוק האמפליטודה.

ללחוץ יד, לקדות קידה, לנשק את היד, לנשק את הרגל, הצדעה, קימת כבוד.

האם נתינת כבוד לשולט היא מוחלטת, לא ניתנת להתנגדות מרגע הראשון - כל מילה, כל בקשה.

האם נתינת כבוד לשולט היא המוחלטת "כי אני הגבר" מתוך הכבוד המסורתי או ערך המחייב תמיד, בכל מקום, ללא יוצא מן הכלל וללא תלות באף נסיבה.

האם לכבד את הבן אדם, את הפרסונה בגלל מי שהוא או פשוט להנות מהרגשת כבוד טוטאלית לא משנה למי, שתיצור באלאנס עם מה שקורה בתוכך או בחיים הרגילים שלך.

האם כבוד שיש לך לתת למישהו אחר אתה גם נותן לעצמך, שלמות עם כל מה שקורה ונעשה, או שזו הדרך להשלים דברים?