המחברת

"תחפשי חתן טוב לב ואחראי, שיאהב אותך. תשתדלי להתאהב בו - אבל אם בשלב הראשון לא ילך בקלות, עם הזמן ילך.
זה שאת חייבת שיורידו אותך לרצפה כדי להתחבר, תמשיכי לפרנס את המטפלת שלך כדי להתמודד עם זה. אבל זה לא שיקול לגיטימי בבחירת חתן."

 

קיבלתי את זה פעמיים בורסיות שונות ביממה האחרונה. מצד אחד הייתי בזוגיות בדסמית ארוכה ויפה, ומצד שני היא הסתיימה. האם כולן נועדו להסתיים?

יש בי מין תהיה, האם מספיק שאסמן וי על כל השורות ברשימת הפנטזיות? האם אז הצורך ייעלם ואני אוכל להתברגן בשקט עם בן זוג נחמד וונילי? אולי בכלל אוכל לחזור לצאת עם נשים, ולתת למקום לדומיננטיות שלי מולן, כי לא אצטרך כל הזמן מקום להיות קטנה ולשים ראש. מלא אולי.

זה עובר? 

יש עכשיו מישהי חמודה נורא, אני רוצה אותה, בקטע שיוויני. אני רואה בראש מגורים איתה וחיבוקים וארוחות שישי אצל סבתא. אבל עד שישתחרר לי הדחף, אני לא מצליחה להכיל את הדומיננטיות שעולה בי מול נשים בשנים האחרונות. לא אחד על אחד. מעניין אם היא בכלל רוצה אותי בחזרה.

היה הרבה יותר קל אם הייתי אחרת. נורמטיבית. רגילה. 

פעם לא רציתי את זה ועכשיו אני רוצה מאוד, ולא בטוחה אם יכולה. 

אני חושבת שכשאבא שלי מת משהו בי כבה.

ציפיתי לכאב עצום, לבכי, לשברון לב.

במציאות חוויתי הקלה.

שנים של להיות צמודה אליו, לדאוג ולטפל, בזמן שברור שהוא לא רוצה בקרבתי. הדאגה שלי הכעיסה אותו. זה לא הפך אותה לפחות הכרחית.

נשמתי כשזה נגמר. הוקל לי, פחדתי שזה ייקח יותר זמן אבל הוא מת שבוע אחרי שחיברו אותו למכונת הנשמה. בכיתי בבית החולים, נפרדתי יפה. הודיתי לצוות. כמו שצריך.

הלוויה הייתה מוזרה. לא בכינו. לא ספדנו. הלכנו מאחורי הגופה והחזקנו ידיים, כל האחים ואני. אמרתי קדיש איתם. תהיתי אם אנשים חושבים שאנחנו לא אוהבים את אבא כי אנחנו לא בוכים, או שחושבים שאנחנו בשוק. ככה גם בשבעה. לא בטוחה שידעתי בעצמי מה התשובה.

לקח לי זמן להבין שעל אבא שלי התאבלתי מזמן. הרבה לפני מודעת האבל וזיהוי הגופה. שכן בכיתי עליו, כשהוא עוד היה בחיים. צל של האבא שהיה לי.

אני תוהה אם זו חלק מהסיבה שאני מרגישה כל כך כבויה. כל כך מנותקת רגשית מהכל. אני לא בטוחה אם הרגשתי ככה לפני השביעי. אולי כן.

את החוויה האנושית הכי בסיסית, המשותפת, כאב של אובדן של הורה, לא הרגשתי באמת. לא כמו שאמורים. 

זה כאילו מאז אני לא יודעת איך מדברים רגש.

נ.ב.

התאמנתי היום. לא עשיתי את זה כמעט מאז שהוא מת. עליתי במשקל, הציצי שלי נשפך מהלמעלה של החזיית ספורט. אם היה לי מנוי הייתי מעלה תמונה כדי להקליל את האווירה, אבל אין, אז תדמיינו. 

תקופה של מתיחת גבולות

של משחקים שלא חשבתי שאוהב

של הנאה מהסאדיזם של עצמי

מהתעללות עדינה באיברים עדינים

של טון דיבור מתיילד

שאומר דברים ממש משפילים

האוטומט שלי הוא לתת לאנשים את מה שהם צריכים

וכל כך הרבה מאתנו צריכים להיות קטנים קטנים

לשמוע דברים כל כך מגונים שהם עושים לנו קצר במוח

והתגובה היחידה אליהם היא יבבות אומללות

מהסוג שמסביר לצד השני שזה מלוכלך ורע והכי גרוע שהיה, ורק שלא יפסיק לשנייה

העניין הוא שגם אני צריכה את זה 

אנשים אחרים

קונים אטמי אוזניים

סוגרים חלונות

מתלוננים בסיקרט

אני

מוציאה את הוויברטור 

ומפעילה את הפונקציה

ambient sounds

באפליקציה

😇

הם יפים ושריריים

כולם כאלה שאמא הייתה אוהבת

ברדיוס של פחות מקילומטר מהבית

וזמינים ממש עכשיו לדרינק בכיכר

הם מספרים לי על שטויות בהייטק

אני מספרת להם על מילואים אזרחיים

הם רוצים להיות האסקפיזם שלי

"אני איפה שאת רוצה שאהיה"

הם בין הרגליים שלי

הידיים שלי לא קשורות

הן מושכות להם בשיער כשיש מה לתפוס

ונותנות מכות בלי שליטה כשאין ואני קרובה

הם עושים מה שאני אומרת

ואני גומרת

ועל הנייר זה מוצלח והם מרוצים

ממני ובעיקר מעצמם

מסתכלים עלי שרועה על המיטה ומפרכסת קלות

וחושבים שזה נגמר

כי אמרתי 'דיי'

והם לא שמעו על רמזור

לא רציתי כלום

המון זמן

יותר משנה

ואז שבת שחורה

כולם מתאהבים

חתונות בזק בבסיסים

ואני נדלקתי מחדש

נפגשנו בהתנדבות

הוא בא לעשן אצלי בדירה

ופתאום נפתח

ופתאום רציתי

לאט לאט רציתי הכל

לא ידעתי איך לנקות את הראש מהזוועות

ופתאום נזכרתי מה מאפס אותי

מדמיינת מגע כל הזמן

מדמיינת את הגוף הגבוה שלו

על ארבע בין הרגליים שלי

ולא נרגעת, כל הזמן

והוא?

הוא רוצה להתאהב

מהר ובעדינות

המון חיבוקים, בלי הפסקה

הפנים שלו נהיות אדומות לפעמים

לאט לאט אני שומעת

שיש לו הרוגים

והיו לו נעדרים

וקרוב משפחה חטוף

והוא יוצא למילואים בראשון,

ויקבל עוד צלקות והרבה פחות חיבוקים

ונראה שהוא אוגר אותם בינתיים

ואני שומרת את הדמיונות שלי לאחרי המלחמה

פשוט... בבקשה תחבקו אחד את השני גם בחזית

תודה

כבר כמה לילות שאני לא ישנה, ואז קמה אחר הצהריים ומגלה שהלך לי יום שלם לאיבוד. 

שוב לא נרדמתי בלילה, אז קמתי מהספה, לבשתי בגד ים פרחוני, שמכסה כמעט כלום אבל ההדפס שלו ילדותי ומקסים.

קניתי קפה ושני בורקסים, ועליתי על האוטובוס לחוף. אפילו שילמתי בשביל מיטת שיזוף. 16 שקל, באהבה לעירייה. הרי החלטתי שזה בוקר של אנרגיות טובות.

טובלת אצבעות במים, ונשכבת על הגב בציפייה לחום של השמש.

זה קטע כזה של חזה גדול, שהכל כמעט נראה עלי פרובוקטיבי. בטח בגד ים משולשים. 

ופתאום אני בסדר עם זה, עם ההיחשפות, עם החזה שלא נשאר לגמרי בתוך החזייה, עם העובדה שאני במופגן משתזפת, עושה פעולה של גנדרנות מובהקת, וזה בסדר. מותר לי. מותר גם לי.

אני מצליחה לקרוא 22 עמודים מספר שהתחלתי לפני שנים, את רוב הפסקאות אני קוראת פעמיים.

בין לבין אני מצלמת את עצמי ואת הים ואת המגדלים שמאחורינו. מצלמת את הגוף מזוויות שונות, בודקת באיזו תנוחה החזה נראה הכי טוב, שמה יד על הבטן באקט של יתר מודעות עצמית, ואז מסיטה אותה ומניחה אותה על המצח, נותנת לפופיק שלי להכנס לשוט.

אין לי למי לשלוח את התמונות האלה. זה גם בסדר שאין. לפעמים התמונות הן לא כדי לזכור.

בוקר טוב

חם נורא, אני מנסה להזכיר לעצמי לשתות מים, לא לטייל עם הכלב בצהריים, ופתאום נופל עלי רעב. מה אוכלים כשכל כך חם? חומוס.

האמת היא שחומוס הוא מאכל נהדר לכל ימות השנה וכל טמפרטורה, כך שיצא לי לדגום לא מעט מהמבחר בוולט, אבל בפסח האפשרויות מוגבלות ופתאום את הולכת על מקומות שמזמן לא ביקרת בהם, כמו חומוס משוואשה שליד בוגרשוב, שלשמחתי הציע פיתה ולא מצה, וזכור לי מרקמו הקליל שמסתדר בול עם יום מהביל כזה. 

אני מחכה להזמנה, השליח כבר בדרך, הבטן מרגישה את החסך בקטניות שבקרוב יסופק, הפה מתמלא רוק, אני מלקקת את השפתיים בציפייה. העובדה שלא אכלתי מאז המאנץ' של אתמול מכה בי עכשיו, וכולי רק תאווה והשתוקקות לגרגרי הזהב הנכספים.

רק שלא ישכחו בצל, רק שלא ישכחו בצל.

זה קורה, הוא הגיע. זה הזמן. 

לא שכחו את הבצל. מצד שני הביאו חתיכה ממש קטנה, שמינית בצל כזה. באסה אבל השותף לא מבין את הקטע של בצל עם חומוס, אז אקח גם את שלו. 

המשוואשה - קלילה, עם טחינה עדינה שעוטפת יפה את הגרגרים, החומוס טעים, והחריף שלהם נורא מיוחד, מרענן את הפה ומשתלב טוב גם עם ה'פסטו', בלי בזיליקום, שמרגיש כמו טוויסט מקומי על תטבילה שאני לחלוטין לא נגדו. 

הוזמן גם סלט ירקות קצוץ, שהיה טרי ומוצלח. 

בגזרת החמוצים - הזכרתי את הבצל, הוא מגיע יחד עם חמוצים למיניהם, בחומץ. אני מנסה לא לשפוט אנשים על החך שלהם, אבל מלפפון בחומץ בעיניי מצריך גילוי נאות מראש. הזיתים לא להיט. מזל שהמשוואשה טעימה לאללה. 

המנה שלי עלתה 29 שקלים. מגישים גם חצאי מנות, מאמינה שגם הן להיט. 

בקיצור, מומלץ, רק תתארגנו על בצל וחמוצים מראש!

4/5 כוכבים

20 דק' משלוח

תמונה לרפרנס באלבומים שלי

אחרי שלוש שנים אני מרגישה ערומה, בלי התזכורת של היד שעוטפת לי את הגרון, שאיתי כל הזמן ומחזיקה אותי יציבה בכל רגע ובכל מקום.

בכיתי לתוך הבטן שלך ודברים הכו בי אחרת, זו לא רק הזוגיות שחלקנו שנגמרת, זו גם השליטה שלך בי שמשתחררת, ואתה שמשחרר אותי.

זה כואב הרבה יותר, אבל איכשהו בזכות מי שאתה ומי שהיינו, גדלתי תחת כנפך להיות חזקה מספיק היום כדי לצאת לעולם. ואני אסירת תודה על זה, כל כך כל כך.

ועדיין,  מרגישה ערומה, והיד על הצוואר מתאבלת. 

Red Ticket אתמול בלילה, בפעם הרביעית.

באתי בחצאית מבריקה שמחליפה צבעים עם האור, וגופייה שהורדתי באוטו אחרי התלבטות קצרה.

ברגע שאני נכנסת לחניון שמחוץ למועדון אני כבר בעולם אחר, כבר כשאני מחפשת חנייה אני רואה אנשים שברור לאן הגיעו, וככל שאני מתקרבת לכניסה כמות האנשים היפים עולה, ואחרי שבפעם הראשונה הגעתי לבד היום אני מחבקת בהתלהבות עשרה אנשים בכניסה, שמחה באמת לבלות איתם הערב.

אחרי כמה קשרים קצרצרים שבהם התבאסתי על עצמי, כי לא יכולתי להתגבר על הצורך במשהו המדויק הזה, בשליטה שאני צריכה, בכאב שמגיע ממקום אחר בראש, בליטוף בראש ובעקיצות - אתמול הייתה חוויה מתקנת לכל התסכול שצברתי, שסוף סוף התפרץ.

אני צריך את הכן שלך, את הכן המפורש

אנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים במבטים חודרים, יש שם מאבק כוחות

הרי איתגרתי אותך להאדים לי את התחת, לא אמרתי שההזדמנות תגיע בקלות

אבל כן, אני רוצה, ואני אומרת בקול ברור

נוח לתפוס בשיער שלי עכשיו, הוא קצר עם אורך מושלם לאחיזה נוחה

אתה מסמן לי לרדת לרצפה, לא מושך - מבהיר לי מה צריך לקרות עכשיו

זו שליטה שמגיעה ממקום הרבה יותר שקט, בטוח

וגם אם אנחנו רק משחקים עכשיו, ואני בתוך האקסטזה שלי מצחקקת בין השתנקויות וגניחות וצעקות

אני מרגישה אותה

על ארבע, עם הסיגריה שלי עדיין ביד והחצאית מורמת כבר

עובר ממכות חזקות לרכות ומתגרות על התחת שלי

והמבט שלי עדיין מושפל

כי אנחנו מוקפים באנשים, בחוץ

וכאן האור דולק וכולם מעשנים סביבנו ומדברים וצוחקים 

כל כך שונה מהפנים, המוזיקה והקשירות והמיניות הבוטה כל כך

והנה הבאנו אותה החוצה

מסיט את התחתונים ודוחף אצבעות לתוכי

ואני מיבבת, ומיטלטת מצד לצד

יותר מדי גירוי

ומישהו אמר אחר כך שלין גומרת בשלוש דקות

אז כנראה שזה הזמן שלקח עד שהרגשתי את עצמי מתפוצצת ומשפריצה על היד והרצפה

נותן לי לטעום (ואחר כך תחמיא לי על כמה שהכוס שלי טעים)

וחוזר, מכאיב לי עוד וחוזר לכוס

ושניהם מתישים אותי באותה רמה ומאתגרים באותה רמה

לספוג את המכות, קודם עם היד ואחר כך בסיבוב השני עם הפלוגר שאתה כל כך אוהב

ולחוות את התחושה הזו, ככל שמתווספות עוד אצבעות והגירוי מתגבר

ועוד זוגות רגליים מולי

זה יותר מדי, יותר מדי, יותר מדי

אני לא יכולה

וממשיך

אני ממשיכה להרטיב את הבטון שמתחתי

ואת התחתונים היפות שבחרתי למסיבה

והבושה עולה

כי אין לי שום שליטה בעצמי

רועדת וממלמלת ורק מרגישה

מרגישה כל פעם כשאני מתפוצצת

לא בטוחה מה קורה עד שמחמיא לי,

איזה יופי אני משפריצה

קוסם

ומעלי החברים שלי עומדים ומסתכלים

ואני רוצה כל כך לספוג יפה

הכי יפה שאני יכולה

עד שאני לא יכולה, וקורסת אלייך

ואתה אוסף אותי מחדש

שלמה יותר, שקטה יותר

קמה ומשתחווה