בשעה 10:00 בדיוק הייתי בתנוחה שכתבת בהודעה אתמול: "עיניים מכוסות על המיטה עומדת על ארבע, כשהתחת מורם באוויר פונה לכניסה לחדר."
אני מחכה לשמוע את הצעדים שלך, וכל שניה שעוברת אני מרגישה את הכוס שלי נרטב מהציפייה.
אתמול התגרתי בך ושלחתי לך תמונה שלי נוגעת בכוס שלך, אני יודעת שאתה לא מרשה אבל הרגשתי שובבה.
לפעמים אני אוהבת שאתה מזכיר לי למי אני שייכת,
אבל עכשיו כשאני מחכה, ולא יודעת איך תעניש אותי אני קצת מתחרטת.
כמה דקות עוברות ואני שומעת את הנביחה של הכלב של השכנים ואז את הצעדים שלך מתקרבים, הדלת נפתחת ואני הופכת דרוכה, מחכה שתיגש, מקשיבה לכל צעד שאתה עושה.
אתה מתקרב אליי ונותן לי מכה בתחת ואז תופס את השיער שלי בחוזקה, ולוחש לי באוזן "בוקר טוב כלבה שלי"
קשה לי להחזיק את התנוחה כל הגוף שלי נחלש מהקול שלך...
אתה לוקח את הקולר שם לי על הצוואר ואת הקצה תופס בראש המיטה.
אתה תופס לי את הידיים וקושר לי אותם מאוחרי הגב עם האזיקים.
כל מגע שלך, בטוח, חזק מטריף אותי יותר.
זהו, עכשיו אני מרגישה בטוחה דווקא כשאני כל כך חסרת אונים ונתונה לחסדיך.
"אני חושב שאתמול נגעת במשהו שהוא שלי, ואת כבר יודעת שאני לא אוהב שנוגעים במשהו שהוא שלי בלי שאני מאשר זאת." אני שומעת אותך בוחר לך שוט, מנסה לדמיין מה בחרת.
"חבל שמידי פעם אני צריך להזכיר לך את זה."
כמה שניות עוברות עד שאתה מצליף, אתה יודע כמה אני מפחדת ומענה אותי עם כל שניה שעוברת.
אתה מצליף הצלפה חזקה לאורך התחת, בחרת בחגורה, כאב חד שמיד מתחלף בתחושה של שריפה.
אני לא מספיקה לעכל ואתה ממשיך להצליף עוד שלוש הצלפות.
אני מנסה לברוח מההצלפות שלך אבל הקולר שתפוס לראש המיטה מונע ממני אני מתחילה לבכות.
אתה ניגש אליי, תופס לי את השיער ומצמיד לי את הראש למיטה.
"כבר מתחרטת?" אתה שואל.
"כן, סליחה" אני עונה לך, לא בטוחה אם הרגע שיקרתי לך
"כבר?" אתה עונה "אבל רק התחלנו..."
"תפשקי" אתה נעמד מאחורי
אני מפשקת את הרגליים, אני כל כך פוחדת שהרגליים מסרבות לזוז, רק שלא תצליף לי על הכוס.
"זה לא פישוק, אני רוצה לראות את הכוס שלי"
אני נלחמת בעצמי ומרחיבה את הפישוק מחכה להצלפה שלך, עכשיו אני מתחרטת, למה אני תמיד צריכה לבדוק את הגבולות שלי?!
אני מרגישה פתאום את היד שלך על הכוס שלי, וקופצת מבהלה, אני מרגישה שאתה מחדיר לי אצבע.
"אל תבהלי" אתה לוחש לי, מעביר בי צמרמורת.
"רק רציתי לראות כמה רטובה את מהפחד"
אני מרגישה את האצבע שלך מזיינת אותי בעדינות, וכל מה שאני חושבת עליו זה שאני רוצה שתחדור אליי עם הזין שלך כבר, תמלא אותי.
בלי להרגיש אני מתחילה לזוז רוצה להאיץ בך לזיין אותי עם האצבע יותר מהר.
אתה מוציא את האצבע ונותן לי מכה על הכוס "לא אישרתי לך לזוז"
אני מתוסכלת, כל כך צריכה שכבר תזיין אותי אבל יודעת שייקח עוד הרבה זמן עד שזה יקרה.
אני שומעת שאתה בוחר כלי נוסף להצלפה
"עכשיו אצליף עשר הצלפות רצופות על התחת שלך עם המקל." תוך כדי שאתה מדבר אתה מעביר לי את המקל בין שפתי הכוס, מתגרה בי עוד קצת אני משמיעה קולות לא ברורים.
"עוצמת ההצלפה תלך ותגדל. אם תזוזי אנחנו נצטרך להתחיל מחדש, ברור?"
אני מצליחה בקושי לענות כן
"יופי." אתה מעביר יד על התחת שלי ותופס בו.
אני לא יודעת מה מטריף אותי יותר, הכאב או החרמנות שאתה בונה אצלי עם כל מגע שלך.
ההצלפה הראשונה נוחתת, כואבת ולאחריה השניה והשלישית ברביעית אני נשברת יוצאת ממני צעקה ובכי אני קצת זזה מהתנוחה שהייתי בה.
"זזת" אתה אומר לי "נצטרך להתחיל מהתחלה".
"לא בבקשה" אני מתחננת.
"את יודעת שאת צריכה את זה, כדי לזכור למי את שייכת, נכון?"
"כן, אני יודעת" אני עונה בבכי.
אתה תופס לי בשיער ולוחש לי "תנשמי עמוק, תרגעי ואל תזוזי."
המילים שלך מרגיעות אותי ואני חוזרת לתנוחה.
ההצלפה הראשונה נוחתת, התחת שלי כבר שורף מההצלפות הקודמות וזה קשה יותר.
ההצלפות כמו שהבטחת הולכות ומתחזקות, אני צועקת לתוך המזרון, נלחמת בעצמי לא לזוז.
בחמישית אני יודעת שתכף אשבר, ובשישית אני נשברת בבכי וזזה, אתה מצליף לי את השביעית
זורק את המקל וחודר אליי עם הזין שלך בבת אחת.
אתה תמיד יודע את הגבולות שלי, בלי שאגיד.
אתה מזיין אותי חזק, כמו שאני אוהבת ואני בוכה, לא מכאב, מהקלה, הייתי צריכה אותך בתוכי כדי לזכור למי אני שייכת.