רגעים

אמא : מה נשמע ?

אני : גרוע הבדיקה שעשיתי יצאה פחות טובה ממה שציפיתי.

אמא : בגלל זה שמנת ?

אני : ???!!!! שמנתי כי אכלתי, מה הקשר, בואי ננסה ביחד להבין איך המשפט האחרון שלך תרם לשיחה, איך הוא עודד אותי וגרם לי להרגשה חיובית

אמא : לא חשבתי, סתם שאלתי.

אני : אני עדיין לא מתעצבנת פשוט תסבירי לי בהגיון, מה עבר לך בראש כשאמרת את זה ?

היא למטה אולי כדאי שנוריד אותה עוד למטה, לוודא הריגה, אני מנסה להבין אותך.

אמא : לא התכוונתי....

אני  : את פשוט כלבה רעה, משהו רקוב בתוכך ללא יכולת לתקן, אני לא רוצה לשמוע ממך עד להודעה חדשה.

אח שלי : מה ניש'

אני : מעבירה את התקציר....

אח : ואיך את...

אני : בדיוק הגעתי הביתה פומיקי מלווה אותי למיטה מציעה לי לישון כפיות הפתרון שלה להכל, אני בסדר, כל עוד שהנר דולק אפשר עוד לתקן.

מסקנה : התבגרתי ו/או שאבד לי הרצון לרצוח אנשים.

אין לי מושג אם אני אוהבת את השיר בגלל הסרטון או המילים.

אין ספק שהחיים שלי מרגישים ככה, הכל כל כך גרוע שפשוט פרצתי בצחוק.

כשאני מונה את הדברים שצריך לסדר לעלות לגג ולקפוץ זה פתרון מהיר, אם הייתי שפויה הייתי יושבת ובוכה או לפחות דכאון רציני.

אבל הכל כל כך גרוע שאני פשוט צוחקת יותר למטה כבר אין.

אני חושבת ששברתי שיא של נפילה.

לפעמים אני חושבת על ים וחול ים, יש משהו בים שממגנט אותי אליו אתה צולל מתחת למים כל העולם משתתק נותר רק הד עמום ושקט. זה כמו לחזור לרחם להרגיש מוגן שוב, להתחיל מהתחלה.

לפעמים החיים הם כמו חול הים אתה משחק אתו בהיסח הדעת, תוך כדי שיחה או בהייה בים אבל פתאום אתה קולט שהיד ריקה וכל החול זלג נגמר הזמן.

מרגע שאנחנו נולדים אנחנו ממהרים לגדול, חיים בריצה מתמדת, רוב הזמן בכלל לא יודעים עבור מה ולמה. אם תאט תושלך למסלול האיטי ואם תעצור תיזרק לשוליים, מהשוליים קשה להשתלב בחזרה בתנועה. בשוליים כבר פיתחת מקצב משלך, בשוליים אתה מחזיק את החול ביד ולא נותן לו לזלוג, אתה מתבונן בו מנסה לחפש משמעות בתוכו אבל בסופו של דבר חול זה חול. כשאתה בשוליים אתה רואה דברים אחרת, אנשים שנוסעים בכבישים זורקים לפעמים פסולת שעפה עלייך או מתנגשים בך ודורסים או פוגעים בך לפני שהם ממשיכים בחיים.

גם כשאתה מצליח להשתלב מחדש במסלול נותר געגוע לשוליים אף אחד לא יודה בזה אבל יש קסם בשוליים, כי הזמן פשוט נעצר, שקט שם, לא צריך לעשות כלום בשוליים, אתה פשוט שם.

לפני כמה חודשים קיבלתי כמה החלטות, הבנתי איך אני רוצה שהחיים שלי יראו.

התחלתי בצעדים קטנים שלעיתים נראו לי מגוחכים, אבל התמדתי והיום כשאני מסתכלת 

יש לי כבר רשימת הישגים :

הפסקתי לעשן

מצאתי עבודה

יש לימודים באופק

הפסקתי עם קפה וסוכר

אני עושה ספורט

נתתי לאנשים להכנס לי לחיים התאכזבתי והמשכתי הלאה אבל היום הקשרים שיש לי בריאים יותר.

היו ימים שבכיתי

היו ימים שרבתי עם כל העולם

היו ימים שרציתי למות

אבל המשכתי ואני ממשיכה

בסוף נשברתי והתלוננתי

אני עייפה כל היום, כל הגוף כואב לי ואני בדיכאון.

הרופא שאל, אז למה לא אמרת כלום ?

הכל בסדר איתך את כנראה שייכת לאנשים שצריכים לקחת T3 ולא רק T4.

וכמובן שהתרופה לא בסל בריאות ויקרה בטירוף, כי למה לשפר את חיי החולים מספיק רק לתחזק אותם.

והשינוי מדהים כבר אחרי 3 ימים, בפעם הראשונה אני מתחילה להרגיש שוב אני.

לאחיין שלי יש ציפורניים כמו חתול קטן המנוול השאיר לי האף מדמם, תופס לא משחרר ומחייך כולו אושר. הודעתי לאח שלי שכשהשיניים יצמחו אני קונה לו גאג. מבחינתו אין בעיה בתנאי שזה מגיע עם חליפת עור קטנה.

אני לא אוהבת לקרוא בלוגים של אנשים שאני מכירה, זה מרגיש כמו לחטט להם בנשמה. 

אפילו לא שאלתי מה הניק שלה ואת הניק שלו מחקתי מהזיכרון, כי מה שביניהם זה ביניהם ואין לי דחף למציצנות.

היום קראתי קצת. טעות, זה כואב לקרוא מילים של אדם קרוב.

הפחד הגדול ביותר שלי, הינו הורדת מסיכות.

גדלתי עם מסיכה התרגלתי שיש את העולם הפנימי שלי ואת מה שאני מרשה לשאר העולם לראות.

היום נאלצתי להוריד את המסיכה.

כחלק מתביעה שאני מגישה - אדם שפוי היה נעזר בעו"ד, בעיות שלי אני אפטור אותם זה המוטו שלי.

למזלי חבר טוב של אחי הוא עו"ד וכל מה שמחייב חתימה בנוכחות עו"ד הוא שם בשבילי.

חודשים אני מתפלשת בנבכי הביוקרטיה, כבר ראיתי את הסוף, אבל מסתבר שזה לא פשוט, כדי להגיע לסוף אני אצרך להסתובב בבתי משפט בארץ למצוא פרוטוקולים מלפני 15 שנה וכתובות של אנשים.

נחזור לעניין הורדת המסיכות, עשיתי זאת היום מכיוון שאני צריכה חוות דעת מגורם שני, 3 שנים היא מכירה אותי ולא יודעת כלום, אני לא טרחתי לספר והיא ידעה לא לשאול.

חשבתי שאקבל, מבט שופט ו/או של רחמים.אבל קיבלתי מבט של תדהמה והערצה.אף אחד לא מבין מהיכן אני שואבת את הכוחות להמשיך קדימה, לא להרים ידיים ולא להשתגע.

אולי זה מהמקום של הילדה הקטנה שהייתה יושבת על הדשא ונשבעת כמו במנטרה, אני לא אתן לאף אחד לשבור אותי, הם יכולים לשבור לי את הגוף אבל לא אותי, אני מי שאני. או מהמקום של הבחורה שקעקעה על עצמה קעקוע של פרפר לא כסמל לחופש, אלא כסמל נצחי שאיש לא יכול להחזיר אותי לאחור או מהמקום של הנערה שלמדה לצחוק על הכל.

אין ספק שלפעמים אני נשברת/מתרסקת אבל כל פעם אני קמה ובונה את עצמי טובה יותר, חזקה יותר ושלמה יותר.

כשנעלמתי מכאן, ישבתי עם האקס שלי, לא האקס המיתלוגי אלא זה שאהב אותי כמו שאני עם כל הטירוף והעצבים, זה שבוכה עבורי כשאני לא יכולה לבכות, אותו אחד שסגר את העסק שלו ובא לבשל לי ולחברות. כשהן צחקו עליו שהוא שפוט שלי הוא רק עמד שם הביט בהן ואמר להן שאף אחד לא יאהב אותן כמו שהוא אוהב אותי, הערצתי אותו באותו רגע. שנאתי אותו ברגעים אחרים, אבל כשרע לי אני הולכת אליו, הוא ממלא לי אמבטיה, יושב על הריצפה לידי, הוא שומע את המילים שאני לא יכולה להגיד.

לפעמים אני חושבת להתקשר אליו, אני מתגעגעת לצחוק שלו, מתגעגעת לדרך שלו לטפל בי, אבל אז אני נזכרת בדרך שלו לעצבן אותי, לא סתם לעצבן אלא ממש להוציא מהכלים.

אני מתקשרת הוא מצחיק אותי ומעצבן אותי, הוא אומר שאני לא בן אדם, אני ישר מתארת לו עד כמה הוא בהמה, הוא שותק ואומר את לא בן אדם, את מלאך. הוא מזכיר לי אותי בצורה שרק למעט אנשים נתתי לראות.

שנינו בצומת דרכים, אני מקשיבה, אנחנו מכירים כל כך טוב אחד את השני, את הפחדים, את הפגמים, את החלומות.

יש לו דרך לתאר דברים שגורמת לי להתגלגל מצחוק, כבר שכחתי איך אני נשמעת כשאני צוחקת.

"הסכסוך הערבי-ישראלי, זה משחק ילדים לעומת הסכסוך שלך עם עצמך, הם לפחות זורקים אבנים"

יש ימים שאני מתעוררת וזה פשוט כואב

יש ימים שאני רוצה פשוט לפתוח ורידים

לראות אדום על לבן

שותה קפה מדליקה סיגריה

נותנת למחשבות לזרום

עוצמת עיניים

לבנה אחרי לבנה אני בונה לי את החיים שאני רוצה