|
|
|
אני לא מצליחה להתאושש.
כל פעם יש משהו חדש שמרסק אותי.
האם זה גילוי.
האם זה התמודדות ארוכה איתו.
האם זאת לידה.
האם זאת עזיבה.
האם זה שחתול שלי נפל ממרפסת והתרסק.
כל יום אני קמה ואומרת שיהיה יותר טוב.
וזה לא.
אני פשוט לא מצליחה להתאושש
נזכרת בעבר הלא רחוק. מתעמקת.
הולכת רחוק יותר בזכרוני. רגעים לא טובים. רגעים יפים ומאושרים.
אולי לאלו שהיו טובים היתי רוצה לחזור, אבל הם בעבר ומקומם שם.
ולא, אני לא רוצה לחזור אחורה.
אני רוצה לחיות בהווה.
רוצה ליצור רגעים של אושר עכשיו.
מקווה שיהיה עוד הרבה מהם.
ביחד נגד כל העולם. נצליח.
אמן.
יושבת במרפסת. מעשנת. נזכרת איך ישבנו פה שלושתינו יחד. שתינו ועישנו. דיברנו וצחקנו. ואחרי זה הינו נכנסים ל....
הזכרון שלי לא משהו בזמן אחרון.
אתמול רציתי להתחיל לנהל יומן כמו פעם עם דף ועט. רק לעצמי. שאף אחד לא יראה. רק בן אדם אחד חוץ ממני יוכל לקבל גישה אליו אם זה מתישהו יעניין אותו. רציתי לכתוב בנושא מסויים. עוד חשבתי שזה רעיון טוב.
רציתי לכתוב על...
הבעיה שאני לא זוכרת על מה רציתי לכתוב בכלל....
ורק עכשיו נזכרתי שרציתי לכתוב.
הזכרון שלי לא משהו.
אתם מעניינים אותי.
לאחרונה התחלתי לקרוא יותר ויותר.
עכשיו אני מאתגרת את עצמי.
כל פעם עכשיו אבחר מישהו מרשימת המעקב הלא קטנה שלי ואקרא אותו מהתחלה.
זה כל כך מעניין.
אני שמחה ועצובה.
זה כמו לקרוא ספר. בלי התחלה. בלי סוף. כל פרק לא קשור אחד לשני. ובין השורות. אוווו. כמה שיש בין השורות....
***ככה שאם מישהו מכם פתאום קולט שיש לו הרבה לייקים ברצף. תדעו אני קוראת אותכם. ולא אני לא שמה לייק אוטומטי רק למה שאני מתחברת.... את נבחרת לעכשיו
בין שני עולמות.
בין חלום למציות.
בין אור ובין חושך.
בין לילה ליום.
בין שמיים וארץ.
בין יקר לטפל.
בין חיים למוות.
בין שנאה ואהבה.
בין בן אדם ודרקון.
ביני ובינך.
לאבד את השפיות....
הטוב שבעשיה.
כלים. עשיתי חלקית.
רצפה. לא שטפתי.
כביסה. לא סידרתי הכל. לא את כל מכונות כביסה סיימתי.
לימודים. לא הספקתי.
ארון בגדים שלי. לא סידרתי.
ארון בגדים של ילד. לא סידרתי.
הטוב שבעשיה. הסיפוק שמקבלים כשכל המטלות הסתיימו. שהספקת הרבה. שעשיתה מה שתכננת ואולי אפילו יותר. לא היום.
מחר יום חדש. אנסה שוב.
ככה זה כשאתה לבד עם 3 בלגניסתים קטנים בבית, שבועיים וחצי של פסח. ילדים זה אושר. ילדים זה שמחה. אבל פאק 3 שעות להתאפק לשירותים....
זה מדהים שאתה מדליק אור אפילו ביום, כדי שיהיה עוד יותר אור.
אני מהממת אורות גם בחושך.
האור החזק במהלך היום מכאיב לי בעיניים.
אתה מרגיש מצויין באור בוהק.
מצד אחר בחושך אני מדליקה אור, חייבת לא אור חזק, אבל לא יכולה להיות בחושך מוחלת.
אתה לאומת זאת בחושך מסתדר מצויין ומכבה כל אור.
אז מי מאיתנו יצור של אור? מי של חושך? ומי של אפלה?
מי מחפש אור ומי חושך?
מי מרגיש יותר נוח ומתי....
סתם מחשבות שרצות לי בראש.
היא לא דומה לאף אחת אחרת
לאף אחת שעוברת ברחוב
היא משונה וכשהיא מדברת
קולה עושה לי משהו קרוב.
היא לא רואה
אני כאן כל הלילה
עומד בצד ומסתכל
איש מאוהב,
עומד בצד ומסתכל.
והלילה העיניים עייפות עד אור הבוקר
השפתיים לוחשות ללא מנוח
לא דומה לאף אחת.
של מי האדמה, האויר והים?
של מי העולם?
של מי הזהב והיהלומים?
למה התן מיילל בכרמים?
איך האביב יודע שהגיע הזמן?
ולאן האניות מפליגות? לאן?
מי אוהב אותך יותר ממני?
מי מצחיק אותך כשאת עצובה?
עד מתי תהיי שלי?
ולמה את שותקת?
למה יש מלחמות וכאב?
למה אלוהים לא מתערב?
למה כשאת כאן זה עושה לי טוב?
למה יש אנשים שחיים ברחוב?
איך האביב יודע שהגיע הזמן?
ולאן האניות מפליגות? לאן?
מי אוהב אותך...
של מי האדמה?
של מי הזהב והיהלומים?
איך האביב יודע?
מי אוהב אותך...
לא אני לא מקולרת למישהו ספציפי.
לא אני לא מקולרת לו או לה.
לא עברתי טקס קילור בחיי.
בהתחלה זה היה קולר ריק.
עכשיו הוא מתחיל להתמלא.
האות M נבחרה כי ככה מתחיל שולט ושולטת. וככה מתחיל גם אני לעצמי.
אולי יתבסף לשם גם נשלט ונשלטת.
הכל עוד פתוח.
מה יבוא בהמשך איש אינו יודע כולל אותי.
עשיה ללא עשיה.
נחייה ונירא.
