לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

גשושית

ספירת מלאי חלקית, גסה וזמנית
לפני 9 שעות. 26 בספט׳ 2021, 18:15

שלושים ושלוש דקות לקח לי לרדת במורד הרחוב, שהיה אפור.
שלושים ושלוש דקות של אימה קיומית מהולה בתקווה לפיצה.

הלכתי מהר ובנחישות, מכיסי מתעופפים פירורי ארוחתי האחרונה, הדלה, יש לציין, שהיתה קרקר.
העכברושים שהציצו מתחת לעיתונים הלחים על הרצפה, הביטו בי במה שלא היה יכול להיות אלא אהבה התלויה בדבר.
חורף. חורף בתל אביב.

אם הייתי כותב את זה, אף אחד לא היה מאמין, הרהרתי, בעודי מביט בחנות הפיצה המוגפת.
אף עכברוש לא חיכה לי בשובי.

 

לפני יומיים. 24 בספט׳ 2021, 17:30

פפפפטט.
אני יותר כמו כולם מכולם.

לפני 4 ימים. 22 בספט׳ 2021, 11:25

את רטובה ורכה.

תרטיבי אותי.

בסוף אתרכך.

לפני 5 ימים. 21 בספט׳ 2021, 11:31

"אני בגיל ההתבגרות," אומרת לי הגדולה שלי (היא בת עשר וחצי).
"עוד מעט אהיה בת טיפש עשרה."
"ואיך החיים בתור מתבגרת," אני שואל אותה, לא מצפה לשיעור שהיא עומדת לתת לי בנשיות.

"אני בוכה הרבה.
כל דבר גורם לי לבכות. לפעמים בלי סיבה.
נגיד אתמול? התחלתי לבכות בגלל שאני בוכה בלי סיבה."

 

והלב שלי התרחב מאהבה לילדה הזאת.
והשתוממתי מהמודעות העצמית הזאת.
עכשיו, ברור שגברים מפתחים מודעות עצמית הרבה יותר מאוחר.
אני, לדוגמא, פיתחתי את שלי בגיל ממש ממש מאוחר.
למעשה, זה היה רק בשבוע שעבר.
אבל בכל זאת.
תבינו, אני בגילה? הסתובבתי עם מקל והרבצתי לחפצים בורחים ודוממים.

אז הלב שלי התרחב, ורציתי להגיד תודה על השיעור הזה בנשיות.
להסביר לה שזה הורמונים, שזה טבעי, שגיל ההתבגרות זה רכבת הרים רגשית וגופנית.
רציתי לחבק אותה, להגיד לה שהכל בסדר ולאחל לה עוד הרבה סשנים של בכי מנקה, משחרר ופורק.
אבל במקום זאת בחרתי להעביר אותה, לאות תודה, שיעור משלי.
שיעור בגבריות.
אז אמרתי לה "גייי" והפלצתי.

 

 

לפני שבועיים. 12 בספט׳ 2021, 7:55

מקום בו מתאספים אנשים שבורים, מופרעי אישיות, חדלי אישים, וחסרי מודעות,
כדי להישתומם מול פוסטים של אנשים שיש להם באמת בעיות.

לפני 3 שבועות. 5 בספט׳ 2021, 15:52

גם הרעב וגם השובע מביאים את האדם לשוטטות.
האדם נפלט מפני הרעב לרחוב.
הרחוב מושך את השבע.

גם הרעב וגם השבע מהלכים ברחוב כזרים:

הרעב משוטט כזאב החג סביב העדר. הוא מביט מהחוץ פנימה במבט של בוז וניכור.
הוא מחפש להתמלא. הוא מחפש קוס, אהבה, אינטראקציה והזדמנויות.
רצונו להתמלא.

השבע משוטט כפיל. הוא מביט מבפנים החוצה במבט של פליאה וסקרנות.
הוא מבקש להתרשם. הוא מחפש עניין, יופי, הומור וסיפור.
רצונו להשתנות.

שניהם משאירים מאחור בדידות.
הרעב צעיר, והשבע מבוגר.

 

לפני 3 שבועות. 5 בספט׳ 2021, 9:29

להכניס אל"ף שלא לצורך במילים לועזיות.

לפני 3 שבועות. 2 בספט׳ 2021, 8:46


לאחרונה רבתי עם ידידה מהכלוב.
ונכון, זה היה ריב זוטא, והתבטא רק בסשן הקנטות בווטסאפ, אבל הוא גרם לי לחשוב.

 

היו אתם השופטים:
לידידתי יש חבר מהכלוב. אדם שאני מעריך.
ביקשתי ממנה לחבר בינינו, והיא הציעה שניפגש שלושתנו. סוכם.
השבועות חלפו, מדי פעם הזכרתי לה, אך היא לא קבעה פגישה.
בחלוף כשלושה חודשים, נמאס לי, אז פניתי אליו ונפגשנו שנינו.
חצי דקה אחרי תום הפגישה אני מתחיל לקבל ממנה אסמסים שאני חרא, בוגד ולא חבר.

 

אז עזבו מי צודק, משהו שהיא אמרה חצי בצחוק פרט עלי. "יא אשכנזי", כך היא, "אתה לא יודע מה זה להיות חבר. ההורים אמרו לי לעולם לא לסמוך על אשכנזים, ועכשיו אני מבינה למה".
אז כמובן שהיא אמרה את זה בצחוק, וכמובן שציטטתי את רוח הדברים בלשון שלי, כי היא פרענקית ופחות משכילה ורהוטה, אבל זה הג'יסט.

 

עכשיו, מהצד שלה, העובדה שנפגשתי איתו בלי להודיע לה מהווה בגידה בחברות.
מהצד שלי, היא לא היתה נאמנה למילה שלה, ולכן פעלתי עצמאית.
וזה גרם לי לחשוב על כמה שהתרבות משקפת יחס למילה.

 

ויש לי עוד חבר שממש רבתי איתו על הרקע הזה.
מבחינתו, כשאנחנו קובעים משהו, זאת רק הבעת עניין כללי. הפרענק הזה שומר לעצמו בכל רגע את הזכות שלא יבוא לו. הכל פתוח עד הרגע האחרון.
הוא ממש לא מבין למה אני כועס כשהוא מבטל, ומבחינתו אני אשכנזי קר וקשה.

 

מהצד שלי, המילה שלי היא הכבוד שלי.
מילה היא אחריות.
אני אהפוך עולמות כדי להופיע בשעה שנקבעה, כדי לבצע את הפעולה שהבטחתי לבצע.
מבחינתי, הפרה של מילה היא זלזול.

 

ושמתי לב שפרענקים לא מתחברים לתפישה הזאת. בתרבות הערבית הדברים יותר גמישים.
הם מפרגנים לעצמם ולזולת יותר מרחב לשנות את הדעת.

 

אולי זאת אחת הסיבות שהם לא הצליחו ליצור חברה מתוקנת. כי סדר מקדם את האינטרס הציבורי, וסדר נשען על ביטחון. נשען על אחריות.
מטוס לא בונים "בערך," ועיסקה מתאפשרת בגלל הביטחון של הצדדים שמילה היא קשיחה.

 

אמרו מעתה "לעולם תסמוך על אשכנזים".
תסמוך עליהם לכעוס עליך כשאתה לא נאמן למילה שלך.
מה? לא ככה?

לפני 3 שבועות. 1 בספט׳ 2021, 10:37

הליכה ראשונה מזה שבועיים, מאז שחטפתי את הוירוס הכי מפורסם בעולם.

והמיינד נלחם.

הוא לא רוצה.

אבל הרצון הרי נפרד מהמיינד, והכניע אותו.

המיינד הזה, שהוא החבר הכי נאמן, והאוייב הכי מר.

 

אני רוצה לפייס בין השניים. לתווך.

לשניהם הרי מטרה משותפת.

וזאת מטרה קדושה - לעשות לי טוב.

 

(הלוואי ויותר אנשים היו מציבים לעצמם את המטרה הזאת.)

 

אבל מתחילים בקטן. קודם לפייס בין המיינד, הדוש הזה,

לרצון, העצלן, חסר הכח.

לרתום את המנוע להגה (או להיפך?)

 

אז הלכתי.

ניצחון.

לפני 3 שבועות. 31 באוג׳ 2021, 18:06

מי בא?