זו המציאות שלנו והיא עולה על כל דמיון

חייל מילואים בן 24 שלא עוצר לשנייה, אני צריכה להתחיל הכי מהר שלי ולאט לאט להגביר, זה לא פשוט לי.

קצב כזה זה במהירות של תזוזה בעזה. אנחנו מדברים קצת על הצבא אבל מהר מאוד מגיעים לחלל ועוצרים.

אם זה קרב ראש בראש אני מתחילה להוריד יותר ויותר התנגדויות, מפסידה, זה גם לא פשוט לי.

הוא לא מפסיק לרגע ואני מתחילה לגעת בעצמי, בעצמי.

אני גומרת לו על הלשון אחרי שעה רצופה כזו שבה הוא לא מרפה עד שאין לי ברירה אחרת, אלא להתמסר.

ועדיין אני לא יודעת את התשובה לשאלה: ״איך מצטרפים אליכם?״ ממממ זו שאלה ממש טובה, אבל מטבען של שאלות - צריך לדעת את מי לשאול.

לראשונה בחייו מצטרף אלינו איש כוחות הביטחון.

מצטרף עם כוחות וגם עם ביטחון,

אומנם הוא לא מצליח שלא לגמור כשאני מתפתלת תחתיו בניסיון חסר כל סיכוי לגמור בעצמי, אבל הוא עובר בהצלחה כדי להישאר חבר.

והנה לכם שימוש חיובי במילה אבל, אבל הוא בין היחידים. וגם זה.

היכולת החד פעמית להפיק את המקסימום העליון בתוך זיון אחד נדירה. אני מודה למזלי הטוב, שאת כולו אתה יוצר.

אתה שואל אותי כשלשנינו ברורה התשובה.

בימים האלו שבמהלכם אנו עוברות מאדום ללבן אפשר להעריך טוב יותר את מה שיש. אני מאמינה שככל שאני נרטבת יותר מבפנים ככה הם עוברים מהר יותר.

אז יום שהתחיל מזה שאספתי 5 גברים כדי להרים את מכונת הקפה הסופר כבדה הזו, תוך כדי שהפקח צועק עלינו ולא מרפה.

המשיך בכך שהגעתי אליך ל-30 שניות מהרגע שהגעתי - פריקה. תוך כדי שאתה שואל את עצמך ואותי איך הכנסתי את כל הגודל הזה?

והסתיים בגבר אחד מטעמך עד שבסוף גם היא הגיעה אליי ל-30 שניות פריקה.

כשהאישה מזדיינת בדוגי ושמה יד אחת בקצה אחד של הזין ויד שנייה בקצה השני של הזין, מכניסה את הזין לפה רק לנקודת המפגש של השיניים והלשון ומחליקה עם כיוון הזיון.

תפקיד המקלחת בחיינו הוא לשמור על גמישות של הגוף ושל המחשבה.

מדדתי את הזמן במקלחת, זו מקלחת של לפני sex אז היא הארוכה ביותר והיא לוקחת לי 12 דקות. 

אבל חשוב מכך - מה שחשבתי עליו בזמן המקלחת היה מימד הזמן והגעתי למסקנה שגם פגישה חד-פעמית היא זמן מאוד ארוך להיות בחברתו של מישהו.

חשבתי על כל האנשים שלא נספיק לפגוש בחיינו.

חשבתי על מי שכבר פגשנו (לפחות אלו שזכרתי)

ועל בר המזל שבדרך.

אל תיתן שהזמן יעבור, תעשה את הזמן טוב כבר עכשיו. 

אחר כך יכול לפעמים להיות מאוחר מדי.

יש לחיות את היום, היום. 

את הרגע, כעת.

לא אומרים ״נו״ לבני אדם. אי אפשר לזרז אותם.

לזמן יש את המחוגים שלו. 

מחוגה 360 מעלות של 365 ימים בשנה.

הסיפור שלכם הוא מה שנחשב,

לעולם, אבל לעולם… אל תפסיקו לכתוב אותו!

כשאנחנו מצרפים רוב הסקס שלנו הוא גירסת הבמאי.

התנוחות, הזוויות, התזמון, ההוראות, הנדסת האנוש בשילוב של מצטרפים ממש ממושמעים.

מעל הכל וחשובה מכולן היא האפשרות לעצור את הכל כדי לקחת חלק כשאתה בוחר. 

לגרום לך לבחור במהלך הזה, להתנתק מהצפייה זה התפקיד שלי.

אני תמיד מתפלאת מחדש כשאפילו זר יבין זאת, את הרגע שבו אני מושחלת עד הסוף על הזין שלו, מצמידה לו את הרגליים ״זה מה שאת אוהבת…״

ואז אתה קם מהכיסא ובא… 

רגע לפני אני עוד שואפת את כל האוויר שאני יכולה ונפתחת עוד טיפה אחת קטנה, כדי שתיקח אותנו הכי גבוה שאפשר.

מפה לשם המשרת החדש נשאר כל הלילה עד הבוקר. כשאני מעירה אותו ואנחנו נוסעים יחד באוטו מדברים קצת על אמש אבל לא מדברים הרבה בכלל.

המוזיקה בפול ווליום כל הדרך ובמשך 4 השעות הקרובות הוא משמש כיד ימיני בעבודה. 

בחזור הוא שואל אם הוא יכול לפתוח את המכנס אני עונה לו שלא (כי בינינו אני חייבת ללמד אותו שאומרים מכנסיים) וכשאני רוצה להוריד אותו בתחנת האוטובוס הקרובה, הוא מבקש להישאר וחוזר איתי עד לתחנת המוצא.

למי אני אתן את הפרס הראשון?

Stay tuned 

משרת חדש מגיע ואני שואלת אותו: ״אתה מגשים חלום?״ הוא עונה לי: ״כן״.

(כנראה שפתחנו את המיונים לתפקיד הזה מחדש! איזה כיף ☺️) 

״תודה שאת מוצצת לי, מלכתי״

האור הירוק ברמזור מהבהב 3 פעמים לפני שהוא מתחלף. העובדה הזו אמורה לעזור למי שיודע אותה להפעיל שיקול דעת בכניסה לצומת.

בניגוד לדעה הרווחת בנושא - הדרך הכי טובה לשמור על ערנות הנהג היא למצוץ לו, כרגע השיא שלנו הוא 80 קילומטרים אבל אנחנו רחוקים אז כשהבחור שבדרך אלינו (מבאר שבע!) נמצא במרחק חצי שעה אנחנו מחייגים אליו. 

הוא: ״אההה הבנתי… נסיים עכשיו את כל ה-טראש טוק״

אני: ״Small talk”

אולי שני הסוגים? בכל מקרה מדברים עד הדלת.