לפני 6 שנים. 18 באפריל 2018 בשעה 7:05
אחרי העדרות ממושכת.
לא יכולתי למצוא תאריך יותר טוב לחזור בו.
face palm
תהיו עדינים איתי.
רכוש צה״ל
השם אומר הכל.לפני 7 שנים. 29 בינואר 2017 בשעה 8:09
הן כמו פוסטים ללא תוכן.
בזבוז זמן.
לפני 7 שנים. 4 בינואר 2017 בשעה 11:10
כן, אני מחפשת מישהו מבוגר.
לא, אני לא אמשיך לשוחח איתך אם אין לך בלוג, סורי.
לא, אני לא מחפשת נשלטים/נשלטות.
כן, יש לי סלידה עזה מהודעות של קופי פייסט, מאנשים רציניים מידי או מסימני קריאה.
ביי !
לפני 7 שנים. 1 בינואר 2017 בשעה 7:41
יש משהו מנחם בלסגור את השנה החדשה בבסיס וללכת לישון במקום לצאת.
הנה הרשימה של הדברים שהפסדתי:
1. להקיא בפאב/מועדון/סימטה חשוכה/מוארת.
2. למצוא את עצמי מתבוססת בקיא של עצמי.
3. להקיא באוטו שלי.
4. להקיא על אנשים זרים.
5. להתעורר במיטה של אדם זר.
6. להקיא במיטה של אדם זר.
7. להקיא על אדם זר במיטתו.
טוב נו, אני לא מנוחמת.
לפני 7 שנים. 31 בדצמבר 2016 בשעה 18:53
נר לי נר לי, נר לי דקיק.
כולם שרים סביבי ורק אני בוהה בחנוכייה והמוח שלי לוקח אותי למקומות אחרים.
רחוקים יותר.
אפלים יותר.
לפני 7 שנים. 31 בדצמבר 2016 בשעה 11:32
כן, אני אוהבת אצבעות.
של קינדר.
לפני 7 שנים. 31 בדצמבר 2016 בשעה 5:56
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו.
כמובן שהייתי מכוסה בכתמי קפה,חלב ובולונז.
קוקו גבוה, טייטס דהוי ושקים מתחת לעיניים. נראתי (והרגשתי) כמו לכלוכית (לא פחות).
זה היה ביום שישי, העומס במסעדה היה גדול מהרגיל ואני זוכרת שמנהל המסעדה חילק את המלצרים לאיזורים.
״****, את הולכת לעבוד בחוף״ אמר. יופי סיננתי לעצמי, בדיוק החורף התחיל ולא התחשק לי לקפוא בנוסף לעומס.
יצאתי החוצה עם שני תפריטים והגעתי לשולחן ושם ראיתי אותו בפעם הראשונה.
זה לא שאני אדישה למראה של גברים. באמת שלא. הייתי סוקרת את כולם בכיתה. הבעיה היא שכולם נראו אותו הדבר. רובוטים.
והוא ? הוא היה שונה בנוף. מאוד. אני זוכרת בו עד היום כל פרט. ואיך אשכח ? הוא היה הגבר המדהים ביותר שראיתי.
הוא ישב בשולחן ולידו ישבה מישהי שהיתה בת הזוג שלו בזמנו (ניחוש שלי - לא ראיתי טבעת).
היה לו שיער חום קצר, עיניים חומות, גבות עבות, את לחי ימין כיסו צלקות על גבי צלקות ולחי שמאל היתה מעוטרת בזיפים.
המראה הזה של צד חרוך עם צד של מלאך הקנו לו נוכחות שלא יכולתי להתעלם ממנה.
יכולתי לראות אותו מביט במראה שעות ומנפץ אותה בעצבים. יוצא לרחוב וכולם מביטים בו. אבל האם כולם מביטים בו כמוני?
הכתפיים הרחבות, החזה הבולט, הצוואר הארוך שנראה פשוט יפה להחריד, הבטן הקטנה שבלטה דרך החולצה, הוורידים על הידיים, כפות הידיים הגדולות, הג׳ינס שישב עליו בול, הרגליים הארוכות, נעלי העור שלבש.
הוא היה פשוט נוף שונה ממה שראיתי עד היום.
הראש שלי הסתחרר במהירות.
המראה שלו - גוף גברי, מסוקס. הפנים העדינות והגסות. שילוב של ניגודים.
לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו..
״אפשר תפריט?״ הוא שאל בנימוס ואני מצאתי את עצמי תקועה ליד השולחן שלהם וממשיכה לבהות בו.
״סליחה״ גמגמתי והשוטתי את התפריטים וברחתי למטבח מתנשפת.
מנהל המסעדה צחק עליי.
״****, מה את עושה בושות ? תפסיקי לבהות בפני צלקת״ המשיך לצחוק.
בן זונה סיננתי לעצמי ויצאתי לקחת את ההזמנה מהשולחן שלי.
הגעתי לשולחן מתנשפת. הוא בהה בי וחייך ואני הרגשתי איך הלב שלי עוד שנייה נעקר מהחזה, הרגליים שלי התחילו לרעוד והרגשתי מגורה ורטובה. בחיים לא הרגשתי כל כך חשופה ופגיעה ממבט בלבד.. זאת היתה תחושה מפחידה ומגרה כאחד.
חייכתי אליהם (טוב נו, רק אליו), התחלתי להנהן כמו רובוט תוך כדי שאני מקשיבה לקול המהפנט שלו.
את שאר הערב ביליתי במתן שירות אדיב מהרגיל (מי אמר ששירות לקוחות בארץ חרא?) מסביב לשולחן שלהם.
לראשונה מזה 16 שנים הרגשתי בחיים.
לפני 7 שנים. 30 בדצמבר 2016 בשעה 16:44
#1
הוא היה הראשון שלי.
הראשון ולא האחרון.
אומרים שזה לא כוחות.
גבר מבוגר, ילדה קטנה.
אז אומרים.
הוא היה הראשון שלי.
הראשון ולא האחרון.
אני זוכרת שקט, שלווה.
לא פחד.
הוא היה הראשון שלי.
הראשון ולא האחרון.
הוא שיחרר ממני שד.
צד שלא הכרתי בי.
לפעמים אני מתגעגעת לתמימות.
מתגעגעת ואז נזכרת בו.
הוא היה הראשון שלי.
הראשון ולא האחרון.
לפני 7 שנים. 30 בדצמבר 2016 בשעה 12:50
"תהילתנו אינה נמדדת בנפילתנו אלא ביכולתנו לעמוד לאחר הנפילה".
ככה הוא אמר אחרי שהתרסקתי עם העקבים על הפרקט שלו והראש שלי נחבט בשולחן.
חייכתי בכאב והתיישרתי על הברכיים.
נוח יותר.