לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Heaven On Hold

If your name was Lucy, I'd put Lucy in her Lucifer
My god, what in the devil, bring the animal right out of her

שילוב של רשמים והגיגים על החיים והעולם בכלל, ועל עולם השליטה בפרט.
ללא סדר או היגיון, ערבוביה של ציטוטים משירים, ציורים, סיפורים,
או סתם קו ישיר ללא פילטר הישר מן המוח אל המקלדת.

*אלא אם כן צויין אחרת - כל ציור הוא שלי, בכל תמונה/גיף זו אני, כל טקסט (שהוא לא מילים לשיר מקורדט) הוא שלי.
לפני יומיים. 20 ביוני 2025 בשעה 13:16

או פרוזן יוגורט.

כן, פרוזן יוגורט. 

בערך דלי, או אמבטיה קטנה. במיכל ששומר עליו קפוא, כמובן. 

עם כל התוספות מופרדות בצד,  כדי שאפשר להחליט על כל ביס נפרד איך הוא ירגיש וייטעם. 

 

כשהייתי קטנה, מאוד אהבתי פרוזן יוגורט. עוד בארץ אחרת לגמרי, היה דוכן בקניון האהוב עליי (ובינינו, היחיד ברדיוס  שעה....), הצבעים שלו היו לבנים וירוקים, הכל היה כל כך נקי, טרי, צבעוני ויפה. 

יכלת לבחור גודל, וכל גודל הגיע עם מספר ספציפי של תוספות. לא כמו בארץ, עם מיליון רטבים, העמסה של ממתקים. בארץ, כשאני מבקשת ''רק פסיפלורה, תודה'', המוכרת מרימה גבה בפליאה ושואלת ''מה, זהו? טוב... ואיזה שוקולדים? מה, גם בלי שוקולדים??"...

וכל כך אהבתי להגיע לשם. הוא היה בקצה של המסלול-סיבוב שלי, הפינוק בסוף הסידורים. הכפית שהייתה ירוקה ירוקה, עמידה מאוד, בצורה מאוד ספציפית שהתאימה בול ליוגורט, ובול לפה.  

הכיסאות היו נוחים, השולחנות תמיד נקיים, ותמיד יכלתי לסמוך על הטעם שיהיה בדיוק אותו הדבר. 

אבל גם תמיד התביישתי לבקש עוד רוטב בצד או למטה,  כך שכל הרוטב מלמעלה תמיד היה נגמר ראשון, ואני שאוהבת תמיד להשאיר את הביס הכי טעים לסוף, תמיד התאכזבתי באמצע הדרך, אבל המשכתי עד הסוף כי גם השני הכי טעים, עדיין טעים. 

 

ואז גיליתי חנות אחרת לגמרי. באותה מדינה. פרוזן יוגורט, במשקל. קחי לך ספל, הנה הברזים - וניל, טבעי, תות, דובדבן, כתום (כנראה מנגו?), שוקולד.

הנה הרטבים, הנה התוספות - כמה שתרצי, מכל הסוגים. כל הפירות, הסוכריות. 

יכולתי לעשות כל מה שרציתי! רוטב למטה, רוטב באמצע, אפילו רק רוטב. 4,5, 10 סוגי תוספות, הכל מותר! 

אז כמובן שהיוגורט שלי שקל בערך כמו חתול, ועלה בערך כמו בית קטן בקיסריה. 

וכמובן שבאמצע הדרך כבר כאבה לי הבטן, אבל גם כמובן שלא הפסקתי, וסיימתי עד הביס האחרון, ונשכבתי מובסת על הדשא. 

וגם חזרתי לשם, שוב, אולי עוד פעמיים, ובכל פעם סיימתי מובסת על הדשא, תוהה למה גם הפעם לא עצרתי בזמן. 

בסוף חזרתי לדוכן שאהבתי, שהסכים רק 3 תוספות לגודל בינוני, ומי בכלל יכול יותר?  

אבל כן למדתי לבקש, אם אפשר בבקשה, עוד קצת רוטב בצד, תודה,  כי ככה זה הכי טעים לי.

 

אין כאן מסר נסתר, למרות שאכן ניתן להפיק מכאן כמה לקחים לחיים. 

אני פשוט באמת באמת מתגעגעת לדוכן ההוא. ולמדינה ההיא. ולבית

אבל אני אסתפק בפרוזן יוגורט. 

 

עורכת: 

לא, זה באמת, על פרוזן יוגורט. אין כאן אף רמיזה. אין כאן משמעות אחרת, מלבד געגוע לארץ אחרת, ונחמה במתוק. אם יצא כאן מוסר השכל, זה בונוס לא מכוון, ולכן גם מוסר ההשכל אינו מכוון.

*ציורים ע''י  AI 

לפני 3 ימים. 19 ביוני 2025 בשעה 13:10

קצת נמאס לי 

והמוח כותב צ'קים שהנשמה שלי לא יכולה לפדות 

להלן פאפי תומך בי בעבודה מהבית... וכן זה פיקאצ'ו מאחורה, אבל הוא בורח לפני פגישות זום חשובות. 

ושמלת המקלט שלי ✨✨ 

 

לא נגמרו לי הכוחות, זה הקטע, אני מתחילה לקבל אותם בחזרה, אבל ביחד איתם גם רצף מחשבות וקושי בריכוז. אולי זה השילוב של היעדר מסגרת, חוסר שינה, המון נושאים פתוחים באוויר, חששות מהעתיד...  אולי חרטות, כי ההתנהלות שלי בשבועיים האחרונים לא הייתה ההתנהלות *שלי*,  ונראה שגרמתי לעצמי נזק בכמה תחומים שלא אוכל לתקן.  

ואולי לא צריך לחפש סיבה, העובדות בשטח, המציאות, המצב הנוכחי הם סיבה מספיק טובה.  

 

אבל המוח שלי רועש 

והלב שלי דופק 

ואני מרגישה שאני לסירוגין נוכחת ולסירוגין בקושי כאן.

 

מצ''ב תמונות של אחד הכלבים, חסר כל מודעות למה שבאמת קורה, מבסוט מהטיול למקלט.

 

הצנזור הוא כדי לחסוך לכם את המבט שלי, שהוא קצת פחות נלהב מהריצה למקלט על הבוקר .. 

 

 

 

יהיה בסדר. אסיים לעבוד, אשב עם עצמי, ואתחיל לעבד את כל מה שרץ לי במוח. הרי זה מה שזה, השפעות של הדחקה ודחיפה למגירות, מוח טרוד שאני לא נותנת לו לדבר. אז שיתאפק עוד קצת. תכף נדבר. 

ואז יש יומיים של מנוחה, אם לא מהמלחמה והמציאות, לפחות מהעבודה. 

עוד קצת 🙏

לפני 4 ימים. 18 ביוני 2025 בשעה 15:05

 

בעייתי...

 

 

(איחרתי? כבר התבדחו על זה במלחמה הזו? אני מאחרת בכמה אסונות עם זה?)

לפני 5 ימים. 17 ביוני 2025 בשעה 21:31

יש מבט... 

ה-מבט

הוא לא שונה בהרבה מהמבט הרגיל. הוא יכול להבהב ולרצד, והוא יכול להתגנב לאט, או פשוט להופיע, בשקט ובמהירות.

לפעמים הוא מגיע כי התגריתי קצת יותר מדי, לפעמים כי ידעתי בדיוק איפה לנשוך, או איך לשרוט. הוא יכול להופיע כתגובה לתגובה שלי, לכאב או מגע מסויים. ולפעמים, הוא עולה כמו מראה אפלה, אל מול המבט שלי הנשקף מלמטה. 

העוצמה שבמבט, כולה אם לא רובה, מגיעה מהעיניים. 

(ציור בAI המתבסס על שרטוט שלי, כי, באופן מפתיע, לא מצאתי עט או עיפרון טוב אחד לרפואה בכל הבית)

 

אוי, העיניים.

העיניים, שלפתע, ללא השפעה מאם היו תכולות, חומות, ירוקות, דבש מהפנט או שחור במקורן, הופכות שחורות. שחור בוער, אם אפשר כך לתאר צבע-ללא-צבע. שחור אש, כמו שריפה הבוערת מאחורי מסך שלא מסגיר דבר. 

אולי מתלווה אליהן חיוך או חצי חיוך, קישות קל של הגבות, תנודה קלה עם הראש. מיקרו שינויים קלים, שמעבירים בבירור - הוא אני כאן. התחלנו.

המבט הזה, מספיק לבדו, כדי להשתיק, לרתק, להרטיב, לפקוד, ולרגש.

לפעמים הוא שקט, בוחן, חוקר ולומד. לפעמים הוא או נחוש - כמו תלמיד שלמד את כל הנוסחאות, ורואה את התרגיל במבחן יודע בדיוק במה לחלק, איך להכפיל, ואיפה להציב, כדי להגיע למטרה הרצויה.  משועשע? אולי. מרושע? לא בהכרח.

מבט שמאתגר, או שמא - מכריז תחרות?

המבט מדליק אש שמתחילה לזרום בורידים, וגם לצרוב את העור, מעלה את קצב הלב, ואיכשהו, מרגיע. תתרגשי, חמודה, אבל תהיי רגועה. זה לא משנה מכאן מה תחשבי, רק תתמסרי. תשחקי בחזרה. תכנעי.

רק תהיי. תרגישי. 

 

וכמה כיף להישיר אליו מבט בחזרה.

 

 

לפני 5 ימים. 17 ביוני 2025 בשעה 11:51

יום שלישי לעבודה מהבית 

והפעם הבטחתי לעצמי להתרכז ולעבוד כמו שצריך, 

אז כמובן שברגע שהתחברתי, נשמעה התרעה... 

בכל מקרה, הנני כאן, מקלט אחד,  2 פגישות, ו3 אימיילים דחופים דחופים דחופים לאחר מכן, מנסה להתרכז ו.... נאדה. כלום. גורנשיט. 

איפה הכישורים של הגברת האוטו דידקטית, של ''אני רוצה ללמוד באוניברסיטה הפתוחה כי אני אוהבת את השקט שלי'', ''יש לי משמעת עצמית ואני אסתדר יותר טוב לבד"??? 

 

אניוואי, 

ד''ר מנבחרת הקפאין והאכילה רגשית שלי להיום 🙈 

אני יותר בריאה מזה, בחיי, כבר חודשים שלא שתיתי משקאות אנרגיה 😅 שומרת על טהרת הקפה הטוב והאיכותי.

 

תשארו בטוחים! ♥️❤️

לפני 6 ימים. 16 ביוני 2025 בשעה 12:39

המנוי אליו חייגתם, אינו זמין כעת.

נא נסו שנית במועד מאוחר יותר. 

המנוי עייף, המנוי עצוב, המנוי שבור, המנוי מבולבל. המנוי גם קצת לא מבין, וגם קצת לבד. וגם קצת מאוד לא. 
לך תבין.

 

יש את כל הזמן שבעולם, ואין זמן בכלל, יש דרך ברורה מאוד, ואיכשהו גם לא. 

העולם גדול מדי עליי, היום. וגם אתמול, ואולי גם מחר. 
העולם יפה מדי, תמיד, ואני לא בטוחה שהיום יש לי מקום בו.
אולי מחר. כן, אולי מחר.

*AI GENERATED

לא רוצה עוד חדשות. לא רוצה עוד הודעות. לא רוצה עוד החלטות. לא רוצה עוד שינויים בתכניות. 

לא רוצה עוד לפגוע באף אחד, ולא רוצה להיפגע.

לא רוצה לחפש מילים כדי להביע, אבל גם לא רוצה ללכת לאיבוד במחשבות.

רוצה לצעוק, רוצה לשתוק, רוצה לבכות, רוצה לצחוק, רוצה לדבר ולשתף ורוצה שיעזבו אותי בשקט. 

רוצה לכאוב, אבל גם כואב לי מדי. ואולי זה גם לא כדאי?

רוצה לצאת מהבית קצת, אבל גם רוצה להישאר כאן בלי תזוזה בכלל.

אולי בכלל אצא רק מחר. כן, אפשר מחר. 

 

 

 

רוצה לדעת שיהיה בסדר.

רוצה לדעת שאהיה בסדר.

רוצה לבחור במה שנכון לי, ורק במה שנכון לי. 

 

רוצה להיות בסדר.

 

 

זה רק יום אחד, זה בסדר.

מחר אהיה יותר טוב.

כן, אולי מחר. 

 

 

של מי את?
את מי את שמה קודם? מה יותר חשוב?
לנשום מותק, לנשום.
זה בסדר לא לנשום היום, 
אפשר גם מחר.

 

&pp=ygUV157XqNec15nXnyDXnteV16DXqNeV

מרלין מונרו היתה אצלי אתמול בלילה
... קצת קשה לה לישון בלי כדור הרגעה
אומרת שנהיה משעמם, חושבת על כיוון מרענן

מרלין מונרו היתה אצלי אתמול בלילה
זרקה לי מן מבט עייף, הפה שלה שואף נושף
... והיא מטר אחד מול פני התהום

מרלין מונרו האם תרצי להיות אשתי
מרלין מונרו האם תרצי להיות האמא של הילדים שלי
ביום שבת אני ואת נשתול רקפות בגינה
החלום האמריקאי, הגרסה המלאה


אומרת שנהיה משעמם
ילדה יפה עם לב שלא פועם

לפני 6 ימים. 16 ביוני 2025 בשעה 9:05

ניסיתי הכל, דחיתי בכל דרך אפשרית, אבל הנה בסוף התחברתי באיחור של שעה לעבודה מהבית, 

כי במקום יום חופש כמו כולם, מסתבר ש I girl bossed too hard ונהייתי חיונית לעסק? 

בכל מקרה, אם יש למישהו קשרים עם איראן, 

אני לא מבקשת טיל, 

רק הפחדה קטנה, 

אזעקונת, 

התרעת ''לשהות סמוך למרחב מוגן'' שתוציא אותי מהבית אל המקלט, שסמוך למאפייה עם לחמניות הבריוש, מאפה הקינמון, והקפה הטעים.... 

ג'סטה קטנה ככה, לא משהו משוגע. 

 

תודה מראש, 

בברכה, 

Uncaffeinated Red. 

 

 

לפני שבוע. 16 ביוני 2025 בשעה 5:19

 

דייייי התעייפתי 

אני כבר לא סגורה על איזה יום יום, אני לא מצליחה לגייס כוחות לענות לאף אחד או להתרכז בעבודה, המוח שלי לא מצליח לעבד פקודות פשוטות והפה שלי מדבר בקצב של sloth, 

על כל היופי טופי הזה אפשר להוסיף כרגיל את הגורם מספר 1 לנפילות כשאני שמחה ומתקדמת שהגיע בול זמן.... 

 

ובשורה תחתונה הגוף שלי צורח מהצורך בכאב - אבל  אני שונאת שזה מגיע מדחף כזה,

ובכל זאת, מצד שני הגוף והנשמה שלי כ''כ כואבים וחלשים, שגם ככה לא  הייתי יכולה לעמוד בכלום כרגע (או בכלל לעמוד, r.i.p קרסול שהתעקם בדרך למקלט). 

 

פצועים, הרוגים, נפגעי חרדה, גם פה, גם שם, גם חיילים ילדים שלנו... 

די... די. 

 

 

אני לא מצליחה להכיל את העולם כרגע. 

 

לפני שבוע. 15 ביוני 2025 בשעה 23:19

 

יָדֶיךָ רַכּוֹת כְּחֵיק אַדְמַת-מְכוֹרָה,
כָּמוֹהָ טוֹבָה נְגִיעָתָן, מַשְׁכִּיחָה וּמַרְגַּעַת.
לְהִלָּפֵת בָּהֶן וְלָדַעַת:
פֹּה לֹא אִירָא!

הֵן אִשָּׁה, רַק אִשָּׁה אָנֹכִי – זַלְזַל
הָעוֹלֶה טַפֵּס וְעָלֹה עַד רֹאשׁ הַצַּמֶּרֶת,
בְּלִי מִשְׁעָן – נוּגָה וְחִוֶּרֶת
לָאָרֶץ אֶשְׁפַּל.

רחל המשוררת

 

איזה ערבובייה של נושאים ותחומים...

לפני שבוע. 15 ביוני 2025 בשעה 15:03

מתנדנדת בין עירנות לשינה 

בזמן שהשינה שלי ערה מדי 

וכשאני ערה אני מרגישה שאני חצי בחלום 

 

איך עובדים? איך בכלל חושבים? 

 

למה כמשהו קורה, הכל קורה במכה? 

 

איפה כפתור כיבוי מחשבות? הגוף שלי לא חזק מספיק כדי להחזיק את עצמי עם כל זה היום.