סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Into the wild

But who can remember pain, once it’s over? All that remains of it is a shadow, not in the mind even, in the flesh. Pain marks you, but too deep to see. Out of sight, out of mind.
לפני 3 ימים. שני, 18 בנובמבר 2019, בשעה 08:07

אז נעלמתי קצת. גם מהבלוג, גם בכללי מלענות פה. וכמו שזה נראה כרגע, הקצת הזה יימשך עוד קצת.
תקופה קשה מאחורי ולפני, שיש מצב שאפשר להגדיר את השיא שלה מחר.
כשהכל כל כך לא יציב, כשכל הסימני שאלה שבעולם מרחפים מעל הראש, דברים מסוימים נראים ברורים יותר.
אז למרות האופי הספק אוטיסטי, וחסר כל יכולת חברתית שלי, מסתבר שיש לא מעט אנשים שאכפת להם ממני. ממש אכפת להם.
לא מעט מהם מפה, אז אנצל את הפלטפורמה הזו לתודה קצרה לכל מי שמגיע לו.
האמת היא, שסוג של חייתי בקונספציה, שאני בנאדם מרוחק שאין לו חברים, שכולם מרוחקים ממני, וגם אלה שאני מרגישה קרובה אליהם זה לא הדדי. בין אם גיליתי שלא, ובין אם סתם עושה טוב לאנשים להרגיש מועילים בשביל אנשים אחרים, קיבלתי כל כך הרבה אהבה מסביב, שזה פשוט כיף ומרגיע.
הבנתי מה עושה לי אושר ברגעים קשים, מה מעלה לי חיוך. איפה התבלינים של החיים פוגשים אותי.
בדסמ זה כיף, זה טוב, וזה ללא ספק חלק ממני. אבל, לא בטוח שבכל מצב להכניס את עצמי לסיטואציות בדסמיות זה הדבר החכם.
לזכור שיש אנשים שינצלו את הרגעים הכי קשים שלי. ולהרחיק ממני אותם בצורה הכי מהירה ונקייה שיש ברגע שמשהו בעייתי קורה. זו לא תקופה של חדות הבחנה, ואין צורך במשחקים שיכולים לעלות לי הרבה בדיעבד.
אז אם לומר את האמת, יש מצב שאני בלחץ. אני תמיד מנסה לקחת את המקום החזק, והלא נשבר, אבל כרגע פשוט צריכה להתפרק, להישען, להזדקק. אל תאשימו אותי, ויותר מזה, אל תצפו ממני להתנהג ככה אחרי שאתחזק.
בקיצור יצא פה איזה פוסט דביק, ריגשי, וחסר פואנטה, הומור, או מיניות (כפי שמתבקש מהאתר), בלי תביעות על זמן אבוד בבקשה.

לפני שבועיים. שבת, 2 בנובמבר 2019, בשעה 23:53

עד שאני חושבת שהכל כבר בסדר, שאני יציבה, שאני במקום טוב עם עצמי. הכאפה הכי קטנה בעולם דוחפת אותי מעבר לצוק, לצלילה חופשית נוספת.
בלי מצנח, עם הרבה סכנות בדרך, ושום דבר שנראה יציב מספיק כדי לנחות עליו בסוף.
לא ברור לי איך עדין הטירגר הכל כך קטן הזה מוביל אותי למטה.
משערת שזה פשוט המעטפת הלא יציבה כרגע, שהופכת את זה לכל כך שברירי.
רק רוצה לשכוח, רק רוצה שהצרות שלפני יעברו ואהיה אחרי הכל, רק רוצה לצאת בשלום בסוף.

לפני שבועיים. שבת, 2 בנובמבר 2019, בשעה 16:24

"רחוק מהבית
קבלתי מכות
מילד גדול -
והתחלתי לבכות

בדרך הביתה
הבכי נחלש;
ראיתי את אמא -
התחיל מחדש."
(והילד הזה הוא אני. יהודה אטלס.)

כל אחד מאיתנו צריך את המקום הזה, המקום הזה שהוא יכול להוריד את המגננות ולשחרר.
לרובנו היה או קיים את המקום הזה מול ההורים. שם אפשר לשחרר את המגננות, ולהרשות לעצמו להיות חלשים.
לי, אף פעם לא היה את זה. לפחות לא לגמרי.

בזוגיות הראשונה בחיי, מצאתי קצת מזה. מעין פיסה קטנה מההרגשה שיש מקום להתפרק בו, כתף להניח עליה את הראש.
אבל זו לא היתה כתף שנתנה תחושה של יציבות, עליונות, תמיכה. זו היתה כתף, ואולי בכלל העדפתי ברך, לשבת ליד ולשים את הראש עליה.

כשהגעתי לבדסמ, מצאתי את התחושה הזו. באפשרות שלי להיות מתחת לאחר, באפשרות שלי לתת את המושכות לאחר, מצאתי את היכולת הזו לפרוק. מצאתי מקום בטוח, שלא ישפוט אותי על החולשות שלי. מקום להיות בו חלשה, ולהרגיש מוגנת.

המחמאה הכי גדולה אולי, שמישהו יכול לקבל ממני, זה שבעצם הנוכחות שלו, אני בוכה. זה אומר בפשטות, שאני מרגישה מוגנת מספיק בסיטואציה, כדי לאפשר לעצמי לשחרר.

וגם אם לא כל מפגש נגמר בבכי, עדין קיימת ההרגשה, שבעצם הלהיות בקרבת האדם המסוים הזה אני יכולה להיות למטה. אני לא צריכה לחשוב על להיות האדם החזק, על לתכנן קדימה.. אני יכולה פשוט להיות אני, עם המגננות למטה.

לפני 3 שבועות. חמישי, 31 באוקטובר 2019, בשעה 01:17

למה אני מכורה לשיט הזה????

ותודה ליוצר ההתמכרות, הבחור שהפך אותי לזונת חבלים. הוא יודע טוב מאד מי הוא...

לילה טוב...

לפני 3 שבועות. שני, 28 באוקטובר 2019, בשעה 09:20

הלכתי לישון אתמול בלילה, והיה לי קר. ירושלים... אז התלבשתי, כי התעצלתי להוריד מהארון את השמיכת פוך השניה שלי..

קמתי עכשיו, ואני ערומה. כלומר ממש ערומה. אין לי מושג מתי ואיך הורדתי את הבגדים. ולאלו שהולכים לרמוז שלא הייתי לבד, הדלת נעולה והמפתח במנעול, וכל התריסים סגורים.

בקיצור, גם בימים הבודדים שאני גמורה ומצליחה להירדם עם בגדים, זה נגמר בעירום מלא.

אתם מבינים את רמת הבעיה אם אני ארדם באוטובוס?

לפני 3 שבועות. ראשון, 27 באוקטובר 2019, בשעה 21:29

לפני המון המון זמן, בערך מתי שנכנסתי לכלוב לראשונה, קראתי פה טקסט על לאט.
אני חושבת שאז חיבבתי את הטקסט, אבל לא באמת התחברתי לתוכנו.
כי אני בחורה של מהר.
אין לי יכולת לדחות סיפוקים.
קשה לי להאט את הצד השני, ועוד יותר קשה לי להאט את עצמי.

אבל לאט לאט, התחלתי להבין את הקסם של הלאט.
כמה שלאט, מפתח דברים הרבה יותר חזקים ממהר.
כמה שלאט, גורם לדברים להיות הרבה יותר נחשקים.
כמה שלאט, גורם לי לרצות יותר, גורם לי לכמוה ליותר.
כמה שלאט, הרבה יותר עוטף ממהר.
כמה אני בעצם צריכה לאט.

אז היום אני מחפשת לאט. לא רצה לשום מקום, ולא רוצה שיריצו אותי. רוצה לאט. (לפחות עד שהלאט ימאס לי, ואני אשבור את כל מה שמסביבי בשביל מהר)

אז כן, לאט לאט, התחלתי להבין את הקסם של הלאט. או ש... פשוט הבנתי את החורבן הפוטנציאלי שיש במהר.

לפני 3 שבועות. שבת, 26 באוקטובר 2019, בשעה 22:34

סוף סוף ריצה בגשם אמיתי. כמה חיכיתי לזה כל הקיץ.
שעה בחוץ בגשם, וכולי הייתי רטובה.
אני אולי הבנאדם היחיד בעולם שנהנה מזה שגם הגרביים שלו רטובות.
יש שיגידו, מזוכיזם. אני אגיד, יש מצב שזה מה שהרטיב לי את התחתון, ולא הגשם.
אבל חלק מהכיף זה שכבר הכל רטוב, ואז הגשם כבר מפסיק להזיז או להציק.
בכל אופן מאחלת לכולנו שנה רטובה (;

 

לפני 3 שבועות. שבת, 26 באוקטובר 2019, בשעה 19:15

אבל עדין יש לי דופק.

 

לצערם של הרבה אנשים...

לפני 3 שבועות. שישי, 25 באוקטובר 2019, בשעה 15:57

דברים שחשבתי שהם לא שבירים, מתבררים כמתרסקים.
דברים שהפכו להיות חלק ממני, מתגלים בעלי יסודות רעועים.
חלומות שהיו לי, כשפתאום נמצאים על סף הגשמה, מרגישים לי כמו עוד מטלה.
דברים שהנחתי שיש לי עוד שנים עד שאאלץ להתמודד איתם, קורים מולי ממש עכשיו.
רעיונות מדהימים, מתגלים כחסרי פואנטה.
הישג מטורף שעוד שניה קורה, כבר לא מרגש.
דברים שקורים בהיסח דעת של רגע, משפיעים על המצב רוח שלי במשך שעות ארוכות.

ופתאום הכל טיפה מסתדר, וכולם מחייכים, ומתחיל להרגיש שהכל פחות או יותר בסדר.

אבל זה כנראה סתם תעתוע, כי העולם דפוק. אחרת, איך אני מסתדרת בו...

לפני חודש. שני, 21 באוקטובר 2019, בשעה 23:27

אני אוהבת משחקים.
אני אוהבת משחקים כי הם מלהיבים אותי, מרימים אותי, ועושים לי טוב.
הם מאתגרים אותי, ומדליקים לי את המוח.
אני אוהבת את המשחקים המפגרים.
אני אוהבת את המשחקים שלוקחים אותי רחוק.
אני אוהבת את המשחקים שגורמים לי לחייך.
אני אוהבת את המשחקים שחדשים לי.
והכי אני אוהבת, את המשחקים שעדיף שאני לא אשחק.
כי יש מצב, שזה לא המשחקים שאני נמשכת אליהם, אלא פשוט השחקנים.
Cause you know I love the players
...And you love the game