סבל תמורת הנאה, כאב תמורת עונג, צד מספק וצד מסופק.
כל נשלט והשולט שלו.
הוא מקבל את האדון שלו בדלת, יורד על הברכיים ומנשק לו את המגפיים, 3 נשיקות לכל מגף.
האדון מרים את הרגל מהרצפה והוא מיד נשכב על הגב עם הלשון בחוץ, מחכה לסוליה של האדון שלו.
כאילו זה סימן מוסכם וידוע בעולם. ככה אומרים שלום בבידיסאמית.
אחרי ליקוק ארוך ואינטנסיבי, לשון שחורה, מגפיים מצוחצחות, ותחושת סיפוק,
האדון תופס את מקומו בסלון, יושב על הכורסא, מדליק סיגריה, לוגם מהבירה ומנשנש מהגרעינים.
הוא יושב על הברכיים, עם הראש בין הרגליים של האדון שלו, מרגיש במקום הכי טבעי בעולם, מסניף כל טיפת גבריות.
ידיים קשורות מאחוריי הגב, גאג בפה, רוק נוטף, מת לנשק, ללקק ולהעריץ את הגוף הזה.
אולי עוד יהיה לו צ׳אנס לטעום אותו היום אם יתנהג יפה.
עיניים מכוסות, והדמיון משלים את התמונה החסרה.
נשימות עמוקות. הלב דופק. פועם כאילו לא פעם ככה אף פעם.
הוא שומע את הטלוויזיה ברקע, עוד פרק בסדרה שהאדון שלו אוהב.
הוא כבר מכיר את העלילה, הוא כבר בילה עד היום שעות ארוכות על ארבע בתור הדום לרגליים,
עם משקולות מחוברות לפטמות, אם האדון שלו החליט להשתעשע באותו יום.
הוא התאמץ להחזיק מעמד, והאדון שלו נהנה לראות אותו סובל ומתאמץ. מרצה.
האדון שולח רגל לנדנד את המשקולות, הוא צורח מכאב בלב, אבל לא משמיע קול.
ברור שהוא לא רוצה להפריע לאדון שלו לצפות בסדרה. הדום לא אמור לדבר.
אבל היום, היום... יש לו סיכוי להרגיש את הגרון שלו מתמלא בזיקפה של האדון שלו.
הוא שומע את מנגינת הסיום של הסדרה, מתמלא בתקווה שאולי עכשיו זה יקרה.
מחסום הפה יורד, יד גדולה מונחת מאחורי הראש שלו, תופסת קצוות שיער והוא מרגיש מאושר.
