כל כך הרבה מחשבות חגות בראש שלי. כל אחד אומר משהו אחר, ואני מתבלבלת, תוהה, מביעה דעה ואז משנה אותה. כל אחד משכנע אותי לפעול אחרת. אז מה נכון? מה הדרך הנכונה?
היה לי חלום. פנטזיה. ולא העזתי לחלום את זה. אבל נראה לי שהגיע הזמן שלי שיהיה לי מותר לקבל כל מה שאני רוצה. אני מנסה לשנן את המשפט הזה עד שאאמין בו.
אז חלמתי שאני בחופש, בטבע, חוף ים, ביקתה/צימר עם ערסל ופוף בחוץ, מזג אוויר נעים, שמש נעימה, רוח קרירה, שקט. לבד. רק אני ועצמי. קוראת, כותבת, מציירת, יוצרת. רק אני ועצמי.
וחלמתי שאני מחלימה, מרגישה שוב כאחת האדם. בלי הדיכאון, בלי ההפרעות הנפשיות, בלי העצב, היאוש, השנאה העצמית החזקה. חלמתי שאני חיה בהשלמה עם המציאות שלי. על כל חלקיה. ולא ממשיכה להילחם כל הזמן נגד. נגד החיים, נגד המציאות. עייפתי ממלחמות. אולי באמת הגיע הזמן להשלים, להתפייס, וללכת יד ביד עם המציאות לעבר עתיד טוב יותר?
אין לי תוכניות קדימה. אני לא יודעת מה יהיה איתי אחרי שאשתחרר מהאשפוז הנוכחי. (או כמה זמן הוא ייארך) אבל מה שבטוח זה שאני לא חוזרת לעבודה שלי. הסבל הזה, לצד כל היתרונות, נגמר.
אז חלמתי שאני נמצאת במסגרת של עיסוק ביצירה. ציור, פיסול, כתיבה, תפירה, יצירה מסוגים שונים. ושאני נמצאת שם כמה שעות בכל בוקר. ושאני מתפרנסת ממכירת יצירות שלי. ושאני חווה רוגע ושלווה בחיים שלי. ושאני מרגישה שלמה. (לא מושלמת, שלמה)
וחלמתי שטוב לי. חלמתי שאני קמה בבוקר במצב רוח טוב. עם אנרגיות חיוביות. שאני אוהבת את החיים שלי, את היומיום הפשוט שלי. שאני מרגישה טוב ועסוקה רק בדברים חיוביים. שאני גרה בבית נעים ורגוע ומסודר ומתאים לצרכים שלי ולטעם שלי (שכרגע אין לי מושג מה הוא בכלל)
אז חלמתי וחלמתי. בפועל, אני תקועה באשפוז שכנראה יהיה ממושך, מרגישה רע עם זה. מיואשת, אובדנית, מרגישה דחפים לפגוע בעצמי, באי שקט מתמשך, מרגישה לבד גם בביחד עם בן הזוג.
עכשיו רע לי. ואני לא יודעת אם זה ישתנה אי פעם. ואני לא יודעת אם מותר לי לחלום ומה הטעם בכלל בלחלום חלומות שלעולם לא יתגשמו?