שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Just me

לפני 4 שנים. 8 במרץ 2020 בשעה 1:22

You think you hurt me ..

But the fact that you're not here hurts me.

Maybe not forever ...

But the scar will never help me forget you ..

Nothing really.

לפני 4 שנים. 23 בפברואר 2020 בשעה 3:25

לעולם לא הכחשתי את המשיכה שלי לאישה.
אם להיות כנה, אני אוהבת את זה.
לא בושה, להתאהב באישה.
רוב חוויותיי היו פאסיביות ולא אקטיביות,
לא בגלל שלא רציתי, אולי פחדתי?
לא בושה להתאהב באישה.
אישה היא מילה קטנה, עם משמעות גדולה.
אני כבר לא חוששת.
עומדת בעין הסערה, מוכנה להתמודד עם זה.
מתה לטעום את החום המתוק והחולני הזה.
״היי, אני רוצה את מה שיש לך בחנות בבקשה״ .
אני כבר לא מתביישת, למרות שמעולם לא חשתי בושה.
לא בושה, להתאהב באישה.
אני רוצה משהו כל כך טמא,
את זוחלת מתחת לעורי, שיחותינו מתוקות עם שמץ לחטא.
מתחננת שתיקחי אותי, אבל אין שום מענה.
השטן מתחבא מתחת לחיוך המתוק שלך,
אני בטוחה.. שגן העדן הולך לשנוא אותי.
את גורמת לזה להראות כאילו זה קסם,
אני לא רוצה שום דבר חוץ ממך.
אני אף פעם לא מבולבלת,
אני כל כך רגילה להיות רגילה.
את חושבת שהאהבה שלנו תהיה טרגית,
את מענה אותי! מה את רוצה?!
אני שפחה למשחקים שלך!
רוצה שתקשרי אותי, תפשיטי אותי,
תרדי מטה, ונפול יחד אל עולם התענוגות.
מדמיינת הידיים שלך במורד החיבור בין שפתיי התחתונות ואז, בשתי אצבעות תפשקי, חושפת את הפנים, את איבריי הכמוסים ביותר.
כל הגוף התקשח, מצפה למגע הראשון.
זה היה כמו זרם חשמלי.
נואשת להרבה יותר.
את משתעשעת עם זקיף תאוותי,
מסחררת סביב את הלשון ומוצצת אותו במשיכות קלות. התשוקה נקוותה בשיפולי בטני, מתפשטת כמו אש לכל חלקי גופי.
כל ליקוק מקרב עוד יותר אל הקצה.
התחכחות נמוכה יותר, מרפרפת בלשונך במומחיות ואז צוללת פנימה, מזיינת באמצעות לשונך.
זה כמעט כאב, גופי נמתח, עם כל ליקוק האורגזמה גועה בי.
עד שכבר לא ניתן לשאת את הציפייה לשחרור.
הפיצוץ היה עצום ומטלטל. התפרקות מוחלטת.
נשימות גדולות, נשיפות קטנות.
הולכות לאט דרך האש,
מרגישה שהעולם הולך נגדי,
אני מנוכרת על ידי החברה, כל הלחץ הזה מעורר בי חרדה.
פיתחתי רגש לאישה.
מנסה ללכת ישר, אבל לראשי יש זעזוע מוח.
אני מסור להשמדה, מינון מלא של תפקוד לקוי.
אני מתה לאט לאט, אבל השטן מנסה להאיץ בי.
תיראי, אני טיפשה מכאב, אני אידיוטית.
אני עירומה, בקוטב הצפוני,
ליבי קר, מלא צער, הנפש אבודה.
מה את מזיינת? הכל תלונות, את לא קשוחה כמו שאת טוענת.
תישארי במסלול שלך,
אני לא חוששת מחרא, אני חוששת מהמחר.
אני קופצת ממטוס, עומדת על מסילה מול רכבת.
אין דרך אחרת. אז התחלנו וגמרנו את זה..
אבל זה לא משנה, את לא מכירה אותי.
אני לא רוצה להיות בזוגיות עם אישה.
רצתי אחרי השדים שלי, אני לא בזירה.
כי אי אפשר להילחם בהרגשה,
שאני.. התאהבתי באישה..

לפני 4 שנים. 9 בנובמבר 2019 בשעה 14:16

אני יושבת במיטה, הטלפון בידיי וחושבת. חושבת מה לכתוב, חושבת מה לומר, איך להביע את עצמי בסיפור הבא.
שומעת שירים, נושמת עמוק עוצמת עיניים ומדמיינת..
מדמיינת איך כל דבר שאני אומרת לך נכנס לך עמוק לתוך נבכי נשמתך.
כל דבר שאני משמיעה לך, מהדהד בתוכך פעם אחר פעם.
כל דבר שאני מראה לך, עולה בזכרונך.
יושבת על ברכי ליד מיטתך, ידך מלטפת באהבה. מרפה את הגוף, מניחה את הראש על ברכייך.
אדון שלי.
אני רוצה שתרגיש איך הלב שלי דופק כשאני לידך.
אני רוצה שתגע בי ותראה איך הגוף שלי רועד כשאני איתך.
אני רוצה שתראה איך כל האנדרנלין בגוף עולה לי כשאני מביטה בך.
כשאני איתך, אני לא מפחדת יותר.
ידייך עוברות משיערי לגופי, אוחזות בי ומרימות אותי.
החלקתי את שתי רגליי סביב מותנייך, ואת ידי סביב צווארך. לקחת אותי אל המראה הגדולה בחדר, העמדת אותי וציוות עליי להסתכל על מערומי, ושאלת: ״מה את רואה פה ילדונת?״
הסתכלתי והתביישתי במה שראיתי.
דמעות החלו לזלוג מעייני, אך העזתי לפתוח את פי.
״אני רואה אישה עגלגלה, רגליים שמנות, מותניים צרות, וחזה גדול.״ נשמתי. וחכתי לתגובה שלך. מיד ענית: ״המשיכי״.
המשכתי להריץ את עיניי מאיזור לאיזור בגוף שלי.
״לאורך כל הרגל הימנית יש שריטות, במותניים יש פסי מתיכה,״ התחלתי לגמגם.
״המשיכי!״, נהמת.
״בידיים יש לי כוויות וחתכים.״ נאנקתי ודמעות זלגו במורד לחיי. לא דיברת, רצית שאסיים, שאגיע לנורא מכל.
הרמתי את ידי הימנית אל השד השמאלי שלי, והעקפתי עם אצבעותיי את צלקת הניתוח.
״צלקת בשד השמאלי..״ נשמתי וחכתי לתגובה שלו.
סובבת אותי אלייך. נשקת לשפתיי.
אם שתי אגודלך ספגת את דמעותיי ואמרת:
״הצלקות שלך, הפכו אותך לאישה שאת.
נכון, עברת מלא דברים בחיים שאולי הורידו מהביטחון שלך לגבי היופי שלך, למשל הסרטן שהיה לך..״ ירדת אל השד ונישקת את הצלקת.
״או הסיגריות שכובו על ידייך..״ עברת על שתי ידי ונישקת כל צלקת שמופיעה שם.
עצמתי את עיניי ומשכתי את שתי ידיי בחזרה אל גופי.
הבטת בעיניי ולקחת את ידיי בחזרה אלייך ואמרת:
״בחיים אל תעשי זאת שוב.״
התקרבת אליי שוב והנפת אותי, לקחת אותי למיטה.
השכבת אותי ועלית עליי.
הרמת את שתי ידיי למעלה וציוות להשאיר אותם כך.
הלכת לכמה דקות וחזרת עם נר ארוך.
הסמקתי מהמחשבה שאתה הולך לדחוף לי אותו.
צחקת ואמרת: ״טיפשונת, אני לא הולך לדחוף לך את זה.״
הדם זלג מפניי והייתי כה נבוכה שידעת איזה מחשבה עברה במוחי.
דרשת ממני לעצום עיניים ולהקשיב אך ורק לקולך. זה מה שעשיתי.
״אל תלחצי, אני איתך. תנשמי עמוק והקשיבי לכל מילה שאני אומר לך. כשאני מסיים את עונה לי שאת בסדר ושהבנת, ברור?״
בלי לחשוב פעמיים עניתי: ״כן אדוני.״
טיפת האש החמה הראשונה פגעה בחזה שלי בדיוק היכן שהצלקת.
נשמתי, נבהלתי, לא הבנתי מהיכן זה הגיע.
טיפת האש הרותחת נחתה והתקשתה שניה לאחר מכן.
זה דקר, זה צרם, זה היה.. טוב.
״כל טיפה שתגע בגוף שלך, תשרוף את העבר שלך, ותכניס אותך אל הווה והעתיד שלך.
כל טיפה שורפת שתגע בך, תאדים אותך, אך מיד אחרי זה, תעבור לך.״
שתי טיפות נוספות נחתו על חזי, ממש אחת ליד השנייה.
קימרתי את גבי, ההרגשה הייתה כה טובה, גופי דרש עוד.
עשית את אותו תהליך גם על השד השני. ומיד עברת אל ידיי.
״את בסדר?״, שאלת.
״כן אדוני, אני בסדר.״ שמעתי את הקלתך.
ליטפת את כל אורך ידי והרגשתי את טיפת הגעש באחת מהצלקות שבידי.
קימצתי את עיניי. שם זה פחות שרף, אך הנפש, עלתה בלבה רותחת.
ידעת שזה עבר כאוב, ידעתי שאתה רוצה להשכיח לי אותו. זה קשה. קשה לא להיזכר. קשה לקום כל בוקר ולא להסתכל על זה.
״אני יודע שזה קשה לך, את מדהימה, את עברת את זה. תהיי גאה בעצמך ובמי שאת.״
המילים שאמרת עודדו אותי, הרגיעו אותי.
אני יודעת שאת הדברים האלה אני צריכה לדעת ולהגיע אליהם לבד, אך אתה פשוט פקחת עוד יותר את עיניי.
עוד טיפה, עוד טיפה ועוד טיפה שרפו את עורי החיי.
ההרגשה הייתה מצמררת בשתי המובנים של המילה.
הרגשתי איך הבועה שסביבי מתנפצת וכל הרגשות מתפזרות ומקפצות להן בחדר, מנסות לצאת מהחלון הסגור, מהדלת הנעולה.
התחלתי להזיע. הייתי מתוחה, חרמנית, מגורה.. הייתי הכל ביחד.
כיבית את הנר ודרשת שאסתכל עלייך.
פקחתי את עיניי וחייכתי.
נישקת אותי בתאוותנות.
פיסקת את רגליי ונדחקת לתוכי, בלי התראה.
חזרתי לעצום עיניים, העונג פשוט שיתק אותי.
״תסתכלי עליי,״ דרשת.
נדחקת עמוק יותר לתוכי ואנקה נפלטה מפי.
גנחתי. חזק.
פמפמת בתוכי בכזו פראות, פחדתי שהרגע המדהים הזה יגמר. התפללתי לנצח.
הרגשתי את קליפות השעווה נקרעות מגופי, שיחררתי את העבר שלי ונתתי להווה לשלוט עליי.
יצאת ממני במהירות והתאכזבתי, אך מיד הרגשתי שוב בענניים כשסובבת אותי על בטני ונדחקת לתוך פי הטבעת שלי.
״אההההה!״ צעקתי מכאב. נעצרת, אך מיד המשכתי להתנועע במקומך, התראתי בפנייך שאני בסדר.
נכנסת ויצאת ממני בעדינות, ידעתי שאתה חושב שכואב לי. ליטפת את שיערי ומיד איגרפת את ידך.
משכת את שיערי אלייך וננעצת עמוק יותר בתוכי.
״או אלוהים, כןןן...״, עיניי נפערו. אני אמרתי את זה הרגע? הפליטת פה הזו דירבנה אותך להכנס אליי מהר כל כך שהדבר היחיד שנשמע בחדר היה ההתנשפויות שלנו, וההתנגשות בשר בבשר.
זה חירמן, זה הטריף, הרגשתי שאני עוד שניה מתפוצצת.
כיווצתי את שריריי ונתתי לאורגזמה להתפרץ ולגלוש לכל גופי.
ואו, זו האורגזמה הכי טובה שחוויתי בחיים שלי.
עוד אבחה נוספת אחת, והצטרפת אליי.
התנשמנו. נשכבת עליי. הדופק שלך היה מהיר כל כך שהייתי חייבת לצחוק.
׳שעון מעורר׳.
פקחתי את עיניי. הטלפון היה ממש לצד המיטה שלי.
שכחתי להוריד את האוזניות.
הסתכלתי על השעה, 08:30. מצמצתי מספר פעמים כדי לחזור למציאות.
הסתכלתי על היד שלי, היכן שהצלקות שלי.. חייכתי... חיוך גדול.

לפני 5 שנים. 7 בפברואר 2019 בשעה 2:59

לפני 5 שנים. 19 בדצמבר 2018 בשעה 11:04

.I was hurt so bad 

.I just don’t want to be around people

לפני 5 שנים. 14 בדצמבר 2018 בשעה 23:43

לפני 5 שנים. 8 בדצמבר 2018 בשעה 13:50

לפני 5 שנים. 28 בנובמבר 2018 בשעה 23:13

..Thursdey night will be like

לפני 5 שנים. 23 בנובמבר 2018 בשעה 13:08

,Rest In Peace

stereotypes and

.body shaming

לפני 5 שנים. 20 בנובמבר 2018 בשעה 21:28

Home sweet home