|
|
|
את תראי, היא אומרת לי. את עוד תקומי מאפר האש כמו עוף החול.
אני מסתכלת עליה, יפה כל כך ואין לה שמץ של מושג בנשמות אפלות כמו שלי.
יותר כמו זומבי מהמתים המהלכים, אני חושבת אבל לא אומרת לה כדי לא לדכא אותה עוד יותר.
כמעט שבוע בבית חולים עם הפעוט זה לא המסמר האחרון בארון הקבורה של הזוגיות שלי, זה אקדח מסמרים שלם.
אם רק הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן.
הבעיה שלי תמיד הייתה שיש לי טעם יקר. הרבה יותר ממה שאני יכולה להרשות לעצמי.
זה נכון לכל היבט בחיי.
אני לא מבינה איך עוד לא זרקת אותי והבאת איזו רוסיה* כוסית צעירה שתחליף אותי, אני אומרת לו אחרי עוד יום של קרבות.
זה כי אני מאמין שזו שהתחתנתי איתה עדיין נמצאת כאן מתחת לדיכאון ולצער, הוא אומר לי.
אפילו מבעד לערפל השנאה והזעם שאופף אותי כבר שנתיים וחצי מאז הלידה השקטה מתפלק לו חיוך קטן של אהבה.
______________________
* אני רבע רוסיה. מותר לי לצחוק על רוסים.
ואני אעלם.
ככה פתאום, פשוט אקח את עצמי ואברח למקום הכי נידח, מבודד ומנותק שאוכל לחשוב עליו. מקום בו אין רשתות חברתיות, אין אנשים אמיתיים שאני נאלצת להעמיד פנים שהם מעניינים לי את התחת. אין כלום. שום דבר.
מעניין אם זה מקום שקיים או שאוכל להגיע אליו רק במוות.
אני מתעבת כל כך את השעות האלו.
זה מה שהרג אותי מלכתחילה.
''את לא תעזבי אותי לעולם, נכון?'' שואלת הילדה, היצור היחיד שעוד מחזיק אותי פה. ואני רק מלטפת את הראש שלה ומקווה שהיא לא תגלה אף פעם שאמא שלה היא לא יותר מקליפה ריקה.
מצאתי שמיכת טלאים ישנה. הטלאים שבה הם תחנות בחיי, פיסות מצהיבות של ילדות שהולכת ונשכחת, נעורים שלימדוני לשנוא את עצמי ולעולם לא לחדול ובגרות עם רגעים ספורים של אושר מזויף.
אני מתעטפת בשמיכה ועדיין קר לי.
קפה של בוקר.
או צהריים או ערב, מה זה משנה. גם ככה הוא לא עוזר לי באמת בכלום.
מחיקת אנשים מהפייסבוק זו פעילות כל כך מזקקת לנפש. כמו להיפטר מחפצים ישנים, כמו לזרוק זבל.
מומלץ.
