בצימר שלקחנו כיור צף שכזה, על ארון עץ.
אשלח אותך למלא מים חמים, לא חמים מדי שיהיו בדיוק כמו שאת אוהבת.
אקשור לך הידיים לכיור.
אקשור לך הרגלים מפוסקות.
אאחוז בשיערך, ואכניס את פניך כולן למים, ואחזיק אותך מתחת למים. שניה, שתיים, עשר, עד שתסמני שדי, בתנועת הכתף, או נענוע הראש מול היד הלופתת.
אשחרר אותך לתפוס אוויר, לנשום, להתבונן בי מחייך אליך.
אנשק אותך. המון.
ואז אגיד לך" אני רוצה לשמוע בועות כשאת צוללת"!
יד על העורף, בעדינות, ואת, שמבינה את הראש שלי תמיד, תצללי לכיור, ותשמיעי מוסיקה של בועות בלילה השקט.
תנשמי הפסקה, תביטי בי, עוד לא יודעת לאן הראש שלי הולך, או יודעת לגמרי.
כשאתיישב בין רגלייך, ואגיד לך "אני ממתין", תביני, ואת תצללי למים ותוציאי בועות, אני אצלול למעמקיך, עם לשוני, ואנסה להוציא את המיטב שבך.
וכשראש שלך יתרומם מהמים, הלשון שלי תתנתק ממעמקיך, וכשהוא ישוב למים, אשוב לצלול בך.
את תנשפי מוסיקה של בועות, אני אנשך ואמצוץ, אלקק ואחדור, ואשמיע מוסיקה של סיפוק, וגבולות.
את תנשמי, ואני אביט בך, מסדרת נשימה, מחשבת אורך שלה תענוג מול מה אני עושה לך.
לילה של מוסיקה ומשחק.
ואת המשחק הזה נשחק, עד שלא יהיו מים בכנרת הצופה, או עד שהרצפה תהיה שלולית כמו הכנרת מסביבי.