בדרך חזרה משיעור קיקבוקסינג (מזרון גדול, אדום בהיר, אגרוף-אגרוף-בעיטה, הוק-בעיטה נמוכה-בעיטה הפוכה-למטה, המזרון הגדול חקלק מזיעה עכשיו, האוויר באולם כבד והביל, אגרוף-אגרוף-בעיטה) עברתי ליד קשישה שישבה על ספסל ודברה לעצמה. לא מלמלה כדרכם של מטורפים קשישים על ספסלים צבוריים, אלא דברה בקול רם, ברוסית נעימת-מבטא של עיר גדולה. "אני אבייש אותם. הם לא יעזו להרים את העיניים אליי. אני אלך ברחוב וכולם ישפילו מבט".
למרות תוכן הדברים, בלי מרירות, בלי מלמולים נזעמים, נהירים למחצה. לדברי ההבל קול יציב, בטוח, בוטח. בכלל לא כדרכם של מטורפים קשישים על ספסלים צבוריים.
"את. היי, את! את רוצה ללכת אתי ברחוב, כשכולם ישפילו מבט?"
מנידה את הראש לאט, ימינה ואז שמאלה ואז חזרה למרכז. סירוב בתנועה אחת ארוכה, עגולה ורכה שלא לצורך. רוצה להמשיך ללכת, נותרת נטועה במקום. למה? הרגליים (בעיטה בימין-אגרוף-החלפה-בעיטה בשמאל, כפות הרגליים מחליקות במגושם על המזרון הלח, האדום) כבדות כמו אבן, כמו בטון יצוק, כמו עופרת.
"את רוצה להתבייש עם כולם? יש לך במה להתבייש?" ובחלקו השני של המשפט שזור לא איום אלא נימה של פקפוק מזלזל, כאילו היא מתקשה להאמין שאצליח להציג חטא מרשים דיו.
יש לי במה להתבייש?
אגרוף-אגרוף-בעיטה-להתכופף, עיניים עצומות, המזרון הגדול כבר חלקלק, כבר צבוע אדום-בהיר-בוהק, או שמא היה אדום גם לפני כן?
יש לי במה להתבייש-
לפני 16 שנים. 18 בינואר 2008 בשעה 16:32
