הולם להפליא

דירת קרקע פשוטה, שני חדרים, אפרורית משהו.

נמצאת במרכז העיר. המתבוננים מבחוץ לא ממש בטוחים שזו דירת מגורים, פעם מישהי אפילו קראה לה "מחסן".

אבל בשבילה היא בועה. בועה בה הזמן נעצר, בה הכול אפשרי, גם מה שלא.

כל מה שלא יכול להיות שם בחוץ קורה בתוך המרחב הקטן והאינטימי הזה. כאן היא מתנתקת מן העולם האמיתי ומתחברת לעולמה האמיתי. כאן היא יודעת שעות של עונג וריחוף. אהבה אחרת כמוה לא ידעה שיש.

היא מגיעה בלב הולם, מהרהרת והופכת בהיתכנות להיטחנות. מגיעה אליו. אל אותו אחד שיתניע את העונג שלה. הוא פותח...

לעולם אינה יודעת איך יקבל את פניה, לעיתים לבוש, לעיתים עירום, לפעמים באמצע.

אינה יודעת מה יקרה בדקות הראשונות.

האם תשב והם ידברו, האם יאכלו משהו, האם יראה לה משהו על המחשב או ישמיע קטע מוסיקה?

או שמא תמצא את עצמה מוטלת, נחדרת ונבעלת בנמרצות אין קץ עוד בטרם חלפה דקה לשהותה שם.



הבועה סוגרת בתוכה אקלים מוגן שכזה. מקיימת בתוכה עולם אחר, עם חוקים אחרים, עם לוגיקה שונה.

כאן היא אישה אחרת, כזו שהקרובים לה ביותר לא היו מזהים. אישה שמצאה את הפנטזיה שלה ומשמרת אותה בבועה המנותקת מן הרחוב המצוי רק במרחק קיר ושני שיחים ממנה.



הזיונים הממושכים, היצריים, האינטנסיביים, מותירים אותה סחוטה שוב ושוב כמו אותה טובעת מאותה ספינה טרופה. ואז היא נרדמת ברוגע ושלווה שספק אם היא מוצאת כמוהם בביתה שלה.



הוא מסתכל עליה ומחייך. היא שלו גם מחוץ לבועה. אך נמסרת לו, כמעט תמיד, רק בתוכה.

הקרבה שלהם היא מקסימאלית, עד כדי התנגשות ריסים.

עד כדי נמסכות הזיעה והתמזגות הבשר.

עד כדי התבוללות הריחות.



הבועה שלה היא המקום בו היא אמיתית. בו אין סודות, בו אין שקרים. היקום המקביל הנטוע בתוך היקום המוכר מפעם. וכבר אינה יודעת מה חשוב ממה, מהו עולמה ומהי הסטיה ממנו.



בשעה היעודה היא קמה בעצלתיים, משגרת חיוך מתוק, קוטפת מעל הדלת את המגבת שלה. ונכנסת להתקלח.

ואז נפרדת, הולכת.

יוצאת מהבועה תוך שהיא מותירה אותה בתוכה. שתוכל להתחפר ולהתרפק על חומה ומתיקותה, על עינוגיה וטירופה. עד לביקור הבא.

עד לביאה הבאה לבועה. עד לביאה הבאה בבועה.