יומני מרלין

לפעמים זה ממש קשה לנסוע באוטובוס
אני מרגישה את הרטיבות שלי
ומתפתה לגעת בעצמי
ורוצה כבר להגיע למקום. ללבד. לענג את עצמי.
אני אוהבת לנסוע באוטובוס.
אני יודעת שאין הרבה אנשים כאלה.
אבל אני בדרך כלל נהנית מהנסיעות.
אוהבת לחשוב.
ובאוטובוס קל לי לחשוב
אני אישה חולמת וחושבת
בנסיעות לילה ארוכות בחו״ל זרחתי כל הדרך
כתבתי כל הדרך
והבטתי בנוף
בארץ הנסיעות לא כל כך ארוכות, לא כל כך שקטות
ואבל עדיין אני אוהבת
אני אוהבת גם לנהוג
אני אוהבת להיות בתנועה
אני אוהבת שאני נמצאת במקום לא ידוע
לאף אחד
רק אני
וזהו

בטיול אחרי הצבא
הרגשתי שאני צריכה להיעלם
אז הודעתי להורים שאני אהיה במקום בלי קשר
שלא ידאגו (לא שזה עזר)
ונעלמתי

זה לא שלא היה שם אינטרנט וטלפון
אבל אני התנתקתי
הייתי לבד
אף אחד שמכיר אותי לא ידע איפה אני
נעלמתי לי בעולם
הייתי אני. באמת אני.
בלי שום דבר מהעבר. בלי שום דבר שאני צריכה להתנהל לפיו
כל ההחלטות הן רק שלי
כל מה שעשיתי
זה רק אני
זו תחושת החופש הכי חזקה שהייתה לי



אני מרגישה רעל
שזורם לי רעל בדם
למה אני כזו?
למה אני לא רוצה את מה שרוצים?
את מה שהוא רוצה?
למה?

בימים כאלה
אני חושבת רק באוטובוס על זה
ועןד מעט אגיע הבייתה
ובשירותים
אשים סוף סוף את ידיי הקרות
מתחת לשמלתי
בין רגליי
על התחתונים שלי
אסיט אותם הצדה
אגע ברטיבות
ואירגע
והשחרור שיבוא
ישכיח את מחשבות האוטובוס