סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Mary's

לפני 6 שנים. שישי, 3 במאי 2013, בשעה 15:56

 

לאחר שמחקתי את הבלוג הקודם, החלטתי לצאת לדרך חדשה. לא עוד שקרים, בדיות וגוזמאות, אלא כתיבה כנה, מעומק הלב, בה אספר את כל האמת ורק את האמת על עצמי. והנה היא לפניכם.

הכל התחיל בילדותי. בת 10, אולי 11, קראה לי אמי להצטרף אליה אל עליית הגג, שם, מדי ערב, לימדה אותי את מה שלדבריה עובר במשפחתנו מזה דורות – פיחלוץ. כל ניסיונותיי להימנע מנטילת חלק בכך ולהשתתף בפעילויות נורמליות לבנות גילי, כמו העפת עפיפונים או חוג בלט, נתקלו בסירוב נחרץ. "סבך", הייתה מספרת בגאווה, אגב טבילת ידיה החשופות בצנצנות פורמלין, "איש צדיק היה, עליו השלום. עוד כשעלה ארצה מכורדיסטאן, הביא איתו מבחר נאה של עורות מעובדים, כלי מנתחים, נוזלי שימור וכל מה שנחוץ למלאכת הפיחלוץ, אותה ירש מאביו, שקיבל אותה בירושה מאביו וכך אחורה בזמן. בכל כפר וכפר היה נחוץ מפחלץ ופושט עורות הגון וכך התפרנסו אבותייך בגולה. כמובן שהמוסלמים ערלי-הלב לא נתנו ליהודי מסכן וצדיק כסבך להוציא איתו שום נכס מארצם המאובקת, ובטח שלא דברים יקרי ערך כמו מערכת שלמה לחילוץ ריאות מבית הצלעות - ולכן נאלץ סבך זיכרונו לברכה להסתיר את כל זה במקומות מוצנעים בגופו."

"אה...לא ידעתי."

"סבך מצד אביך, לעומת זאת", הייתה עוצרת ומעווה פניה בסלידה,"היה רוצח, רוצח מטונף! – ואין פלא, שזהו מוצאו של אבא שלך. לא קל לי לספר לך את זה, אבל סבך מצד אביך פצח בקטטה בשוק, במהלכה רצח אדם בלב קר, באכזריות סתמית, בלתי מובנת."

"רצח?"

"זה קרה בצהריים. צהריים ככל צהריים אחרים באלג'יר. שוטר שרק מילא אחר חובתו, התכוון להעניש בכיכר השוק ילד יתום, זב חוטם ומצורע שגנב לחם, בענישה מקובלת וסטנדרטית – כריתת כף היד. באופן תמוה, שלא נאמר, ביזארי, סבך חמום-המוח, אשר עבר במקרה במקום באותו הזמן, התנפל על השוטר בפראות והסוף הוא שהביא למותו. לאחר מכן, וכצפוי, נתפס סבך, הוכה נמרצות, נכלא כמה שבועות בכלא מקומי, נשפט ונשלח לליגיון הזרים. שם התעקש לא למות, למרות שנשלח לאינספור קרבות, וגם לא הואיל להקל על משפחתו ולשלוח יד בנפשו. נהפוך הוא, נראה היה שהשהות בקרב הליגיונרים ממלאת אותו רדיפת חיים בלתי נילאית. לבסוף קיבל חנינה ממספר אישים נכבדים, שנמאס להם ממכתבי התחינה המשתפכים של סבך. בכל יום ביומו, במשך שבע שנים תמימות, תארי לך, כתב לפחות עשרה מכתבים"

"על מה הוא כתב?"

"הו", נאנחה, "שטויות במיץ. על חפותו, הומאניות, אקזיסטנציאליזם מהו, חירות הנפש, הצדק ההירואי, נצחון התבונה ושאר פטפוטים מיני פטפוטים, בחישות ללא הרף – היה קורא דבר מה במקום מסוים ודבר אחר במקום שני, מדביק אותם יחד, ויוצר מן תערובת לא ברורה של טיעונים סתומים, סרק ואיוולת גמורה. ספק אם הבין מה הוא כותב. אך יאמר לזכותו, כי היה מוכשר די הצורך כדי לעורר דיונים והתפלספויות סוערות. הכל תוך ציטוטים חלקיים ופרשנויות שכינוי אותן בזמנו "נועזות". במהירה נוצרו סביב מכתביו פולמוסים שלמים. רבים בחוגי הרוח, לא עמד להם כוחם, ענו לו באריכות והסבירו לו שהוא טועה, שאין כל קשר בין הדיאלקטיקה ההגליאנית לכתבי פלובר, ואילו סבך היה משיב קצרות: "ספרו את זה לאנגל ומרקס, ודי לחכימא ברמיזא. ועכשיו, לעניין שחרורי...". וכך עוד ועוד התכתבויות, עד בלי די. את כל כספו היה משחית על בולים, כשלא עסק ברצח."

"ומה קרה אז?"

"בשלב מסוים היו אלה סארטר וקאמי שלא עמדו בפרץ המכתבים שמוען אליהם, אשר הפעילו מסכת לחצים על הצרפתים, עד לשחרורו. וכך בא לעולם אביך, בנסיבות מצערות אלה. ועכשיו נחזור לסבך הצדיק, מהצד של משפחתי".

"קצת מסריח פה", הערתי.

"ככה זה כשמפחלצים צבים, תיכף זה יעבור".

"מתחיל להימאס לי", ניסיתי את מזלי, "אני יכולה לצאת לשחק בחוץ?"

"את שוברת את לבו של אביך לרסיסים, תדעי לך", אמרה בתוכחה.

"לאבא לא אכפת, הוא צופה בטלויזיה".

"צופה בטלויזיה, כן, אבל מבפנים הוא מנותץ. ומה את חושבת, שאין לאביך לב, רגש, שאין הוא תוסס כולו, אכול מבפנים? סתם כך, יושב סרוח מול הטלויזיה שעות כמו גולם?"

"אממ, כן".

"שטויות. יום אחד הוא עוד ירצח את כולנו, את עוד תראי. ובגלל מי? בגללך. חוץ מזה רק הגענו לפיחלוץ חיות בגודל כף היד. את בפיגור עצום, ואת כבר בת 11, לא ילדה".

"אני ילדה".

"את לא ילדה! כשהייתי בגילך, כבר הייתי בהיריון שני ובאמצע כתיבת סמינריון".

"אבל אלה היו זמנים אחרים, לא?"

"כן, בהחלט. מכל מקום, נחזור לסיפור. יום אחד גם את תספרי אותו לילדים שלך. אם יהיו לך ילדים".

"יהיו לי".

"לא בטוח, יש לנו גן עקר במשפחה, מצד אביך".

"מה זה עקר?"

"זה לא לעכשיו, תתרכזי בצב. את רואה, צב הוא חיה מאוד...מאוד..."

"מסריחה?"

""לא כשהוא מפוחלץ. זה דווקא משונה, כי סבתך, אמי, עליה השלום, הייתה תתרנית מלידה. את ידעת, שסבתך הגיעה מאותו הכפר בו נולד רבי טרפון?"

"מי?"

"רבי טרפון, לא לימדו אתכם עליו בבית הספר?"

"אממ, לא".

"לאיזו כיתה הגעת, תזכירי לי?"

"לכיתה ה'".

"אה, יפה. בכל מקרה, רבי טרפון, איזה איש, איזה איש! לא! מה את עושה!" הסיטה את ידי בפתאומיות, "לא בגסות. תפירת העור צריכה להיעשות בעדינות, ברגש, כמו תפירת כנפיים של מלאך. תמיד תעשי דברים בכוונה שלמה, בלב מתרונן. מה שמזכיר לי את את סבתך מצד אביך. מלווינה הרפס שמה. אישה יווניה, שסבך פגש לאחר ששוחרר מליגיון הזרים. סבך היה כרוך אחריה בכל מאודו, למרות שמלווינה הייתה כרוכה דווקא אחר ערוות נשים. משונה מאוד. מספרים, כי הייתה מצליפה בו בחצר באמצעות פרגול בכל מוצאי שבת, אחרי ההבדלה. בימים חמים, נהגה להתיישב בפישוק על כיסא בגינה, בעודה מכריחה אותו ללקק את בתי השחי שלה ולשטוף את כפות רגליה המלוכלכות בגיגית. ואת המים העכורים אילצה אותו לשפוך על עצמו, בתור מקלחת שבועית. יותר מזה לא התרחץ. בסביבה כזו גדל והתחנך אביך, אם את מבינה למה אני מתכוונת".

"אממ...אני לא בטוחה שאני מבינה" השבתי מבולבלת.

"בסדר, לא נורא. הנה, חמדתי, הצב מוכן. האין הוא חמוד? לכל הילדים יש חיות שיזקנו ויתכערו, ואילו לך יש משהו ביד שילווה אותך שנים ארוכות. ומה עדיף, ילדתי החכמה, צב תזזיתי, מפריע, צורך ומפריש, או צב מפוחלץ, מתוק ועמיד? "

"צב מפוחלץ?"

"בדיוק. קחי אותו, הוא בשבילך. שימי אותו בחדר, על השידה ליד המיטה. צבים מביאים מזל טוב".

 

 

 

 

 

 

 

FOR GOOD - גם צבי מצד סבי מצד צבתי היה רוצח ( סדרתי ), אין לי ספק בזה.
אבל חמוד הקטע. סופ"ש יפה, מארי (:
לפני 6 שנים
Mary Jane - חח צבי (:
לפני 6 שנים
ארול אחד - ללא ספק עדיף צב צורך תזיזתי ומפריש
אהבתי את הכתיבה
לפני 6 שנים
שורה לבנה - אני בטוחה למדי, שעל אף שסביך מצד אביך נטה לטיעונים סתומים ולפטפטנות בלתי נלאית, היו יוצאים לו מדי פעם בפעם דברי חוכמה כלשהם. אחרי הכל, יש דמיון גנטי ביניכם, ואת כידוע חכמה להפליא. מרגש לשמוע אותך בוידוי כה כן ואמיתי. כן ירבו.
לפני 6 שנים
אלימלך - איזו דרך נפלאה לפתוח את הדרך החדשה.
למרות שיהיה קשה להאפיל על הבלוג הקודם תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים,
מרי ג'יין, אני חושב שזוהי תחילתה של דרך מופלאה.
לפני 6 שנים
פייה{O} - מטריד ביותר.

אבל רציתי לחלוק איתך משהו: במסגרת שריצתי הבלתי נלאית מול הטלוויזיה בימים אלו אתמול צפיתי בפעם המליון ב׳ספרות זולה׳. אז היה את הקטע בו אומה תורמן מסניפה בטעות הרואין וכמעט מתה, ואז יש קלוז אפ על הפנים היפות שלה מחוסרת הכרה עם דמם מהאף והפרשה לבנה מהפה.
אז פתאום חשבתי עליך שככה בערך את נראית בדמיוני :) (רק בלי הדמם וההפרשות).
לפני 6 שנים
Mary Jane - (:
לפני 6 שנים
Cloud_Lord​(שולט) - מזל שלא הפוך :)
לפני 6 שנים
Sirene{John} - התגובה נמחקה על ידי הכותב/ת.
לפני 6 שנים
Sirene{John} - לא, את מבינה, פשוט צחקתי כל כך החל מהמשפט "הכל התחיל בילדותי. בת 10, אולי 11, קראה לי אמי להצטרף אליה אל עליית הגג, שם, מדי ערב, לימדה אותי את מה שלדבריה עובר במשפחתנו מזה דורות – פיחלוץ." והלאה שפשוט שלחתי בטעות תגובה ריקה.
לפני 6 שנים
Mary Jane - חמודה (:
לפני 6 שנים
Aצועני​(אחר) - כן באמת דרך חדשה
לפני 6 שנים
רצסיבי​(נשלט) - מקסים.
(גם פטרישיה ארקט, אם זיהיתי נכון)
לפני 6 שנים
Mary Jane - אכן, זו היא, באחת הסצנות החביבות עליי (:
לפני 6 שנים
Roren​(שולט) - אני מקווה שטעם בחזיות זה לא עניין תורשתי.
לפני 6 שנים
Mary Jane - זו הייתה תקופה אחרת וזה מה שהיה להם.
לפני 6 שנים
בטי בום​(לא בעסק) - נפלא
והבלוג בקודם השם יקום דמו.
לפני 6 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י