לפעמים אני מרגישה כל כך לבד בעולם
בשעות כאלה
כשישנים ואין תעסוקה של עבודה ואין עם מי לדבר ואז אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר ושהגבר שלי שהוא זה שאני צריכה לדבר איתו בכלל לא נכלל בקטגוריה של להרגיע את פחדיי בלילה כי הוא ישן לו מעולה
והערב בפגישה הזוגית היה ממש מייאש. באמת. הוא עיצבן אותי והמטפל עיצבן אותי והעולם עיצבן אותי ובא לי לשכב במיטה ולא לזוז ממנה. חזרה קלה אחורה בזמן. הייתי גמורה כי שוב לא ישנתי ובקושי עבדתי אז חזרתי הבייתה והלכתי לישון. וקמתי והלכנו לטיפול הזוגי וחזרנו ושוב הלכתי לישון. וישנתי און ואוף. נלחמתי להירדם והצלחתי קצת והתאוששתי קצת.
הם ממש עיצבנו אותי היום עם הזלזול בשיחה שעשיתי. אני הרגשתי כל כך טוב עם עצמי. הייתי כל כך גאה בי. והוא אמר שהוא מבין שזה עשה לי טוב אבל זה בא על חשבונו. כי הוא ידע כבר כל מה שנאמר בשיחה וזו שיחה שסוגרת, אמר המטפל. המטפל אמר שזה קיטורים במקום לחשוב מה עושים. איזה ייאוש משניהם. אני לא יודעת מה לעשות. אני מנסה לגלות. אני מרגישה שאני נלחמת. אני מנסה לחפש ולפלס את הדרך כאן. קיוויתי לפתוח בגלגול של דו שיח על עניין הסיפוק המיני ועל עניין הסקס אבל. אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות. כשאני ממש מנסה לדבר איתו זה כאילו כלום אז מה זה כבר חשוב בכלל?
באחת התחושות של בין ערות לשינה אמרתי לעצמי שדי. אין לי כוח יותר. ונמאס לי. איזה מין קשר צריך טיפול כזה בו? זה לא אמור להיות שם? האם אפשר באמת להציל קשר? על מה בעצם אני נלחמת? על הפחדנות שלי? אני כזאת פחדנית. אני שונאת את עצמי על הפחד הזה. אפשר לחשוב שאהבה זה הכל. פעם הייתי רומנטית. אני חושבת שאני עדיין אבל החבאתי את זה עמוק כי להימנע מעוד דבר שיעציב אותי. אני כבר לא יודעת מה זאת אהבה.
