אהוב יקר
אני מנסה לא לחשוב עליך. לא לחשוב אם אתה חושב עליי. לא לחשוב אם אתה מתגעגע אליי.
מחקת אותי לגמריי. חתכת אותי בבת אחת וזה דקירה בבטן, זה סכין בגב, זה לב שבור וזה כואב כל כך עמוק בפנים. קיבלתי ממך בוקס לפנים. זו הפעם השנייה. בפעם הקודמת התהפכו לי החיים. מה יהיה הפעם?
גם עכשיו כשהבנתי שאיבדתי אותך, אני חושבת אחרת. אני משתדלת לא להלקות את עצמי ולנסות להבין את הפחד והחשש שגרם לי להתנהג כמו שהתנהגתי. את המצב שלי שהביא אותי לוותר על לפגוש אותך ולהרגיש אותך. אני כואבת את הניתוק שלך ממני. אני מנסה להיות עסוקה כמה שאפשר ולהרחיק את המחשבות כדי שיכאב פחות. בפעם הקודמת עולמי חרב עליי. שכבתי במיטה שבוע וקמתי רק לעבודה. ובכיתי ובכיתי. ונשברתי וכאבתי. ועכשיו כשאני בוגרת יותר ולא יכולה לספר או להראות את הכאב - בוכה קצת בסתר. כואבת. מאוננת עליך. נזכרת במה שאמרת לי. בשיחות שהיו לנו. איך קראת לי המלכה הסקסית שלך ואיך הייתי השפחה הזנותית שלך. איך יכלנו לעבור כל פעם צד ולשחק משחקי שליטה מחרמנים ומנסה לא לחשוב שאיבדת את המאהב הכי מדהים שיכול היה להיות לי. שבאותו הראש שלי. שיודע מה מדליק אותי ורוצה רק לספק אותי ולענג אותי. אמרת לי שאתה אוהב אותי
גם אני אמרתי לך. אני זוכרת ששאלתי את עצמי כמה אפשר לאהוב והבנתי שאני אוהבת במובן מסוים הרבה גברים. את הנוכחי שלי, אותך ועוד אקסים יותר או פחות. האם אפשר להפסיק באמת לאהוב? אפילו את המיתולוגי שהיה הכי רע ורשע אליי ואני אמורה לשנוא אני עדיין אוהבת.
אני פשוט אוהבת.
כל אחד מדהים בדרכו.
ואני מתגעגעת אליך כל כך. תדע את זה אם יש דרך כלשהי שתוכל לחוש את זה.
