היא לא החמיצה אף שגיאה.
מה שגרם לי לקרוא כל הודעה שוב לפני שליחתה.
מכל תגובה בלטה שנינות, בלטה חריפות מחשבה.
מה שגרם לי לגרד את אחורי מוחי כדי להשאר בקצב.
רציתי להרשים אותה.
רציתי לסקרן אותה.
רציתי לגרום לה לרצות.
אני אוהב שמחזיקים אותי על קצות האצבעות, עירני, חד.
מסתבר שהיא יודעת לקרוא אותי דיי בקלות, או לפחות כך זה נראה.
זה רק גרם לי לרצות יותר.
שממילא קוראים אותך כמו ספר פתוח, אין לך סיבה להסתובב עם מסכות, האמת נמצאת שם בחוץ בלי פחד משיפוטיות.
הכמיהה רק מתעצמת.
היא אהבה את אשר קראה בספר.
מה שגרם לי לסיפוק.
היא אהבה את השטויות שיצאו מפי.
מה שגרם לי לחייך.
היא אמרה משהו על עצמה, שהבהיר לי שאם אזכה לצאת לטיול איתה, זה יהיה גם מסע לתוך לתוך הנפש, מסע שלא יהיה לי קל בו להסתיר.
מה שהפך את זה להרבה יותר מסקרן.
זה כמו להיות עם הפסיכולוגית שלך, אין לך איך לברוח מהאמת, משפילה או מביכה ככל שתהה.
להיות מוטל חשוף עם הכמיהות והשריטות שלך בחוץ יכול להיות משפיל ומגרה לא פחות מלהיות מוטל, עירום, קשור וחסר עונים לרגליה.
ואם השניים משתלבים מממממ.....
(כאן אולי זה המקום להודות שפינטזתי לא מעט על לקבל הוראה לרדת על 4 במהלך הטיפולים שלי :)
אני לא יודע מי היא, אך היא יודעת מי אני.
זה מעורר חשש.
חשש שמעורר ריגוש.
זו חשיפה א-סימטרית שמציבה אותי בעמדת נחיתות.
היא התיחסה אלי באחד המשפטים בלשון נקבה, עם עקיצה.
מה שגרם לי לתחושה לא ברורה של אושר.
יש משהו מאוד משחרר בהתנתקות מהחבילה הגברית הסטגמטית וכל מה שמתלווה אליה, משהו שמציב אותי בעמדת חולשה אך במקביל מביא להקלה, לתחושה של חופש, החופש להפתח, החופש לגנוח, החופש ליבב, החופש להרגיש, החופש לכאוב, החופש לרצות, החופש להיות למטה.
הפניה ההולמת היא "הגבירה" היא אמרה.
חיוך של סיפוק נסוך על פני, כי ידעתי שעליתי מדרגה. (או שאולי ירדתי בעצם:)