לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני 3 שנים. שישי, 12 באוגוסט 2016, בשעה 18:42

כשהתחלתי את התואר בפסיכולוגיה לפני חצי שנה, אני מאוד סלדתי מהסטודנטים שלמדתי איתם.
אני סלדתי מהם כי קנאתי בכך שהחיים נתנו להם פריוולגיה ללמוד את תחום בריאות הנפש באופן בטוח, בכיתה הממוזגת, מול הלפטופ החדש ומספרים עם כריכה מבריקה שרק נקנו לאחרונה מתוך בחירה מודעת לרצון להתעסק בזה כשהם מלווים בהדרגה בהסברים מאנשי מקצוע, מוקפים חברים שאפשר להריץ איתם דחקות על החומר בהפסקות.
בעוד שאצלי ההתעסקות בתחום נכפתה עלי, ללמוד על סימפטומים ודרכי טיפול לא היה בגדר רשות אלא חובה מכורח המציאות, ללמוד על ההפרעה שלי לא היה בגדר בחירה אלא בגדר הישרדות ושאלת חיים או מוות.
כשהתעוררתי ב 12.03.2012 בשעה 4 ורבע בבוקר עם הרגשה של חשמל בכל הגוף, קשיי נשימה, דופק של סוס מרוץ וניתוק מהגוף ומחשבה ברורה שאני עומדת למות, אני לא קיבלתי לפטופ חדש עם סיכומים מפה ועד הודעה חדשה, אני לא קיבלתי מדרכי למידה, אני לא נכנסתי לתחום לאט לאט אלא בהתרסקות חדה וכואבת הישר לתוך הבור האפל הזה שמעתה (וכנראה שעד עולם) נהפך למציאות שלי.
אצלי לא הייתה אופציה לפרוש "מהקורס" שהחיים מעבירים אותי, אין לי אפשרות "למועד ב", אני לא נלחמת בשביל להשיג ממוצע טוב אלא על החיים שלי. ואין, פשוט אין מצב שיהיו לי הפסקות בין לבין אם יהיה לי קשה ולא יהיו לי שום ויתורים ושום הקלות ושום פטור מכלום, ואת הערעורים שלי על כמה שזה "לא הוגן" אני מוזמנת לתקוע בתחת.

תתארו לעצמכם, שאתם פשוט מאבדים כל יכולת אפשרית שיש לכם, סתם ככה, יום בהיר. כולל דברים טריוואלים שאתם אפילו לא חושבים עליהם ביום-יום.
היכולת לצאת מהבית, היכולת להישאר בו לבד, היכולת להיכנס למקומות ציבוריים הומי אדם, לקחת תחבורה ציבורית, ללכת למקומות בילוי, היכולת לישון בלילה, היכולת פשוט פאקינג לשבת בשקט מבלי שאיזה "שד" נכנס לכם לראש כל שעה עגולה ומשכנע אתכם שזה הסוף שלכם, סתם ככה כ"מתיחה".
כל הרשימה הזו עבורי היא מאבק, ההפרעת הזו היא חתיכת כלבה שמנסה למנוע ממני לעשות כל כך הרבה דברים ומנסה להכניע בהכנעת כל הגוף שלי בכאבים פסיכוסומטיים שהם אחד לאחד מה שעובר אדם בהתקף לב ובתחושת אימה שאני לא מאחלת אפילו למי שאני שונאת לעבור.
וכל יום זאת מלחמה עבורי, מלחמה שאף אחד לא רואה. יש נפילות ויש עליות, מה שבטוח כיום בגיל 21 אני שולטת יותר טוב על הסימפטומים מבגיל 16 וחצי כשזה רק התחיל.
מבחוץ אני נראת רגילה, אם אקבל התקף חרדה מולכם אתם לא תרגישו בזה בכלל, אולי קצת אני אראה שקטה יותר מידיי, בזמן שבתוך הראש שלי בא לי לצרוח.

על אף כל אלו, אני סיימתי שנתיים מלאות של שירות לאומי כשכולם נביאו שאני לא אחזיק שם אפילו חודש, הייתי מדריכה שהדריכה כיתות שלמות וזה דרש לא מעט ביטחון ודרישה להראות דומיננטית.
אני התחלתי תואר ראשון מיד לאחר מכן ולא היה שיעור אחד שפספסתי, כן איחרתי לפעמים כי הכלבה הזאת החליטה לשתק לי פיזית את הרגליים ולמנוע ממני ללכת, אבל לא פספסתי אף שיעור ואפילו לא יצאתי להפסקת התערננות אחת למרות שבממוצע קיבלתי 3 התקפי חרדה בהרצאה.
אני לא הולכת לוותר על החלומות שלי בגללה! והיא מוזמנת להמשיך לנסות לשתק לי עוד איברים בגוף, אני אראה לה מה זה! 
למרות שעל "מותרות" כמו בילויים מסוימיים אני כן מוותרת כי היא מצליחה להתיש אותי, אבל מה שמהותי בשבילי, גם סכנת מוות ריאלית לא תזיז אותי ממנו.

כמה חודשים טובים ישבתי בהרצאות, נלחמת על להמשיך לשמור על ריכוז בזמן שהמוח שלי מנסה למתוח אותי שהמוות קרוב, ואני שומעת התלחששויות וצחוקים על פתולוגיות שונות שעלו לדיון. החוסר צדק בסיטואציה הזו הרתיח אותי.
לבסוף היה שיעור אחד שדיברנו בו על הפרעות חרדה, המרצה שאלה כשבדרך אגב אם מישהו פה "יודע מה זה התקף חרדה?" כמובן שאף אחד לא הצביע. הרהרתי בזה כמה שניות, אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד והרמתי את היד.
"אני יודעת" עניתי לה "יש לי הפרעת פאניקה כבר 5 שנים".
המשפט הזה גרם לשקט דרמתי בכיתה שנקטע ע"י אחד הסטודנטים ששאל בפליאה "את? בכלל לא רואים עלייך!".
המרצה המופתעת אף היא, ביקשה ממני להסביר לשאר, אם אני מרגישה בנוח כמובן, איך זה בא לידיי ביטוי ואכן הסברתי והפכתי למוקד תשומת הלב למשך רבע שעה וסיכמו את הדברים שאמרתי כי הם היו חומר רלוונטי למבחן. הרגשתי כל כך טוב שסוף סוף לא מזלזלים בעניין הזה ושמקשיבים לקושי נפשי בקשב רב.
אבל מה שקרה שנייה לאחר שסיימתי לדבר, הפתיע אותי אפילו יותר! סטודנטית אחרת הרימה את היד ואמרה שיש לה הפרעת חרדה כללית ושמידי פעם יש לה התקפי חרדה שגרמו לה לא פעם לטוס לחדר מיון כי היא הייתה בטוחה שזה התקף לב.
ואז עוד סטודנטית הרימה את היד וסיפרה על חוויה דומה, ואז עוד סטודנטים הצטרפו.
ופה הבנתי שאני שאני לא לבד כמו שחשבתי, הבנתי כמה שאף אחד לא באמת "נורמלי".
נפל לי האסימון שבתחילת הסמסטר בטח לא רק אני קנאתי באחרים, כולם פה חשבו ש"הדשא של השכן ירוק יותר" ואולי אפילו היו כאלו שקינאו בי וחשבו שלי הולך יותר טוב מהם.

תמיד ידעתי שאנשים מחביאים בתוכם סודות, קוברים בתוכם את הקשיים ומסתתרים מאחורי מסכות של חיוכים מהפחד שלא יקבלו אותם, אבל כעת גם הרגשתי את זה, אהבתי את הגיבוש שיצרתי בין הסטודנטים רק כי שמתי זין על הטאבו של לדבר על קשיים נפשים והעלתי את הנושא על פני השטח.
ההרצאה נחתמה בכך שהמרצה עצמה הכריזה בפני כולם שלפני 7 שנים הייתה לה תקופה שהתבטאה בהתקפי חרדה חריפים אבל היא הצליחה להרים את עצמה, ולראות מישהו ברמה שלה שהתגברה מילא אותי בתקווה שאני יום אחד אצליח להגיע לאותו תפקיד כמוה על אף הקשיים.

פושטקית​(לא בעסק) - את מנצחת בת זונה!!!
ריספקט מאמי. בחיי שריספקט!!
ואני מאלו שקצת יודעות על מה את מדברת... את מלכה}{
לפני 3 שנים
ArchAngel​(שולטת) - מעריכה את תגובתך :)
לפני 3 שנים
פושטקית​(לא בעסק) - יצאתי קצת ערסית, אבל קורה:))
לפני 3 שנים
מטא פיזי​(שולט){Arafell} - מזדהה. כל כך מזדהה.
מאחד עם תואר בתחום לאחר שנסיבות החיים הפכו אותו לסטאדי קייס בעצמו. מעריך אותך.
לפני 3 שנים
ArchAngel​(שולטת) - תודה! אני מקווה שהדברים הסתדרו עבורך.
לפני 3 שנים
מטא פיזי​(שולט){Arafell} - לא מדמיינת לעצמך עד כמה... מאחל לאנשים "נורמליים" להיות מאושר כמוני
לפני 3 שנים
sam2010 - כל הכבוד לך על האומץ.
וכן, את לא היחידה..במיוחד בתחום הזה.
לפני 3 שנים
אשת לפידות n​(שולטת) - היי במקרה נתקלתי בבלוג שלך,מבינה את המלחמה היומית ישלי לפחות 3חברים שסובלים מאותו סמפטום.
תמיד הרימי ראש והיי גאה את מנצחת פר יום.
לפני 3 שנים
ArchAngel​(שולטת) - תודה לך :)
לפני 3 שנים
אשת לפידות n​(שולטת) - תודה לך שאת משתפת ועוזרת לאחרים להבין,זה חשוב כל כך.
לפני 3 שנים
dror30 - גם לי היו התקפים כאלו לצערי, ואת ממש אמיצה גם באיך שאת ממשיכה ללכת על מה שחשוב לך,
וגם באיך שדיברת על זה מול כל הכיתה ועזרת לאחרים להכיר בזה ולהבין קצת יותר, ולמי שיש לו/ה בעיות דומות לדעת שאין במה להתבייש כל הכבוד לך.
לפני 3 שנים
ArchAngel​(שולטת) - מצטערת לשמוע, אני יודעת איזה שגהינום החבר'ה האלו יכולים להיות.
ותודה על התגובה :)
אני מתארת לעצמי שזה היה שיעור משמעותי לא רק עבורי אלא גם לשאר.
לפני 3 שנים
אלפא-בטא​(נשלט) - מזכיר לי שחלק מהסיבות שבחרתי ללמוד פסיכולוגיה לתואר ראשון היו כדי להבין את עצמי, וחלק מהתופעות שהכרתי בחיי.
ידעתי שנים שיש בי משהו, לא ידעתי להגדיר חרדתי, לפחות עד שלא התחלתי להאזין לורדה רזיאל.
כל אלו דחפו אותי להכיר לעומק מה עובר עלי.
לקחו עוד מספר שנים עד שממש לקחתי את נושא החרדה בשתי ידיים.
וכן, עזר לי מאוד הרקע והבנת התהליכים והמנגנומים שעומדים בבסיס החרדות, כדי לדעת לבקור את הטיפול שהתאים לי.
לפני 3 שנים
פשוט עמי​(אחר) - המילה נורמלי און משוגע או כל דבר אחר אלה מילים מעולם חשוך ופרמיטבי של דעות קדומות. ההיבט היחיד שבו אני חושב שצריך להתסכל זה האם אדם יכול לתפקד ולנהל את חייו בצורה סבירה או צריך עזרה.
העולם המקצועי הגיע לתובנה זו לפני מספר שנים וכיום הקהילה המקצועית לא קוראת לאנשים עם פיגור "מפגרים" אלא "אנשים עם צרכים מיוחדים". כל מי שמשתמש במילים כאלה בעיני הוא די פרימיטיבי
לפני 3 שנים
mipster{המלכה קהלת} - מישהו יכול להסביר לי בבקשה למה התחלתי לבכות באיזור שהיא היתחילה להסביר לכתה?
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י