שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני 3 שנים. ראשון, 4 בספטמבר 2016, בשעה 04:14

אני לא יודעת כמה גיימרים יש כאן, אבל אני בטוחה שלא מעט יתחברו לתוכן של הפוסט הזה.
הרי ש The Witcher מבוסס על סיפורים מיתולגיים וכיאה לסיפורים מיתולגיים יש בהם לא מעט מוסרי השכל או נקודות מבט מעניינות על החיים. כדאי לקרוא. אחרי ההקדמה הקצרה אודות המשחק ומשמעותו עבורי, אני בטוחה שהמקרה שאתאר ידבר לכמה וכמה מכם.

כשהתחלתי לשחק ב The Witcher3: Wild hunt, בדיוק בתאריך היציאה שלו לפני כשנה, פחדתי ממנו. כן, בתור אדם עם הפרעת חרדה מאובחנת מותר לי לפחד על אף גילי ממשחק שיש בו מפלצות שנראות כל כך דוחות, שדים ורוחות שמופיעים באמצע שום מקום, והרבה דם וגופות תלויות ומרוטשות בכל מקום, יוצרי המשחק בכלל לא ריחמו בפרטים הגרפיים.
כשמדובר בגרפיקה מאוד ריאליסטית שמצליחה לטשטש את הקו בין המציאות לדמיון, הכל נראה אמיתי מידיי. יותר מידיי.
משחקים כאלו לא טיפוסיים בשבילי, אני שונאת לפחד כי יש לי מספיק מזה ביום-ביום, אז אם יש לי אפשרות אני אמנע מכך בייחוד כשזה אמור להיות זמן פנאי ורגע של נחת.
אבל במקרה הזה, הפחד הוא זה שהשאיר אותי במשחק וגרם לי דווקא לרצות לחקור אותו, אולי דווקא בגלל ההפרעה שלי, פעם אחת בחיים להרגיש שיש לי שליטה על הפחד אליו אני נחשפת. וזאת הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שקבלתי בחיים שלי.
המשחק הזה לימד אותי כל כך הרבה. מעבר למוסרי ההשכל של המיתולגיות השונות, למדתי על היכולות לי לווסת את הפחד במידה מסויימת ולהסתכל קצת מעבר. כשהסתכלתי מעבר הבנתי את הסיפורים מאחורי אותן רוחות ומפלצות "נוראיות ואיומות" ולבסוף גליתי שמאחוריהן עומד סיפור עצוב יותר מאשר איזה כוח קשוח ואכזרי, שמה שמניע אותן היא נקמה על חוסר צדק שנעשה להן כשהיו בחיים ולא איזו רשעות גדולה. ברגע שהבנתי את זה ובחרתי את סדר הפעולות שגיבור המשחק, קוטל המפלצות השכיר הבלתי מעורער, גראלט, יכול לפעול לפיהם יכולתי לצאת מרוב הקונפליקטים מבלי לערוף לאף אחד את הראש ולהשאיר את כולם מרוצים (סטודנטית לפסיכולוגיה או לא? האמת שאז עוד הייתי בשירות לאומי, אבל חיבה לתחום הייתה לי תמיד).

אז עכשיו לאחר שהבאתי קצת רקע, אני רוצה לדבר על אחד הקטעים שהשפיעו עליי ממש, ולמען האמת אני הרגשתי אותו מתחולל בתוכי עד לא מזמן.
היה קטע במשחק שבו הייתי צריכה להתמודד עם בן מלוכה שהיה נורמלי עד לאחרונה, הוא התחיל לפגוע בעצמו ברמה שהוא הוציא לעצמו את אחת העיניים. אני, כגארלט הגיבור, נשלחתי למשימה לנסות להבין מאיפה נובעת בעייתו.
לאחר חקירה קטנה גליתי שכשהוא היה קטן הוא גרם למות אחיו ברשלנות ולא קרא לעזרה כי קינא בו וחשב שעדיף לו היה מת, ומאז רגשות האשם רדפו אותו ועכשיו זה התפרץ.
לאחר הממצא הזה, גארלט מחשב את כל הנתונים בראש ומגיע למסקנה שמדובר בשד בשם Hym, שד שחור בצורת צל שמשתלט על אנשים והורס אותם.
במדריך המפלצות שיש לגארלט נכתב כך:
"שדים אלו נצמדים ומייסרים במיוחד אנשים שביצעו מעשים נבזיים שלא ניתן להעלותם על דל שפתיים.
לכל האחרים, הם נשארים בלתי נראים, אך כלפיי אלו שהם רודפים הם חושפים עצמם.
הם מופיעים כצל גבוהה דמוי אדם, בעל טפרים ארוכים וחדים.
אך ה Hym אינו נועץ את טפריו בקורבנו, אלא מענה אותו אך ורק באמצעות מילים שרק הקורבן יכול לשמוע.
מילים שמזכירות לקורבן את מעשיו הרעים ומובילות אותו למעשי אלימות וזעם כלפי עצמו.
ה Hym מתשלט על הקורבן ככל שזה מרגיש יותר רגשות אשמה, הוא ניזון מרגשות אלו ולכן ה Hym ינסה לעורר אותן לעיתים קרובות על מנת לשאוב מהקורבן את כוחו, לעיתים רבות עד כדי הסבת נזק בלתי הפיך ואף עד כדי הבאתו לשים קץ לחייו".
את המשימה סיימתי בכך שהערמתי על ה Hym והצלתי את בן האצולה מהצל של עצמו, תרתי משמע.


                                                                            (בתמונה: פלג גופו העליון של ה Hym כפי שמופיע במשחק)

אז איפה זה פוגש אותי? אני לא אדם קדוש, גם אני כמו כל אחד אחר מצאתי עצמי מבצעת מעשים שקשה להודות בהם בקול רם.
כמובן שלא עשיתי מעשה שאפילו דומה בקירוב למתואר במשחק המחשב, אבל בהחלט ביצעתי מעשים שפגעו נפשית במספר אנשים ועל אף שלא התכוונתי ולא חשבתי שזה יגיע לכדי כך.
גם בתוכי גר השד הזה עד לפני כמה חודשים כי ייסרתי את עצמי על מחשבה כזו, היא שכנה בראשי לאן שלא הלכתי.
היא הייתה הצל של כל מה שעשיתי, גרמה לי לחשוב 100 פעמים ביום על איך אני רוצה לחזור אחורה בזמן ולתקן, אך מכיוון ואופציה זו לא ריאלית פשוט לא נותר לי אלא שקוע בצער ואשמה.
בין כל המחשבות שחשבתי, לא יכולתי שלא לעלות את עניין ה Hym מזכרוני ולקשר אותו לסיטואציה הזו.
הבנתי שנכנסתי ללופ אחד גדול שבו ככל שאני יותר חושבת על זה אני יותר שוקעת בצער וככל שאני שוקעת בצער ככה אני יותר חושבת על זה... רגע, ממש מוכר לי הסיפור הזה מאיפה שהוא!
הייסורים האלו, למה הם טובים? הרי את הנעשה אין להשיב, ושום דמעות או מחשבות לא יועילו לי ולא לאדם השני, גם אם אני פשוט אמות זה לא ישנה דבר.
המחשבות האלו לא רק גורמות לכאב אלא בסופו של דבר גם מזיקות לשאר הסביבה. אז, החלטתי להיות הגיבורה של עצמי, להיות מגרשת המפלצות בדיוק כמו גראלט, והחלטתי הציל את עצמי מהצל שלי, להערים על ה Hym הזה שבראשי.
אז מה עשיתי? פשוט קיבלתי את המחשבות כמו שהן.
נתתי להן לזרום בראשי מבלי להנסות להאבק בהן ולאט לאט הן התחילו לאבד את הכוח שלהן, הן נהיו דבר שבשגרה ומרוב שזה היה שגרתי זה כבר היה משעמם, לא מלהיב, לא "ביג דיל" ול Hym הדמיוני שכיבכול "השתלט עליי" לא היה יותר מה לאכול והוא פשוט מת.
וכאן הגיע השחרור, השקט. שום הדחקה שאחר כך תתפרץ ותתנקם בי אלא קבלה שלמה של הסיטואציה, הפקת לקחים לעתיד ולהמשיך הלאה.

מענג דומיננטית - הפעם התעלית אםילו על עצמך.
סופרוומן של תודעה עצמית.
השארת אותי עם פה פעור.
לפני 3 שנים
אשליית האפס המוחלט​(מתחלפת) - תזכירי לי בת כמה את ?:) מדהים...
לפני 3 שנים
אשת לפידות n​(שולטת) - מעולה השבוע היתה לי שיחה עם חבר בן 67 שהעביר אותו מסר.עדיף להתמסר ולהשלים מאשר לדחוק
לפני 3 שנים
מענג דומיננטית - כשמגיעים לתובנה הזאת בגיל 67, זה נהדר. כשגיעים לתובנה הזאת בגיל 21, מדובר בוירטואוזית המנגנת על החיים.
לפני 3 שנים
dror30 - אני מאוד חושש לפגוע באחרים למרות שזה כמו שאמרת לפעמים בלתי נמנע, וזה גורם לי לפעמים להמנע ופחות להיות מעורב בחיים של אנשים גם כשזה בקטע טוב, כך שמנסה להלחם גם בhym וגם בשד שאומר לי לא להיות מעורב כי אולי hym יבוא אחר-כך.
לפני 3 שנים
flafy100​(שולט) - מאז שאני זוכר את עצמי אני נותן להן לבוא
לפני 3 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י