ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Mary's

לפני 3 שנים. שלישי, 25 באוקטובר 2016, בשעה 09:23

על המיטה מזוודה פתוחה וסביבה חפצים אישיים. אם שום דבר לא ישתבש, מחר אשא עיניים לקתדרלה עצומת מימדים, אשר כתבו עליה לא אחת כי למרות גודלה היא נראית קלה ואוורירית, כאילו עומדת להמריא, ובלשונו של המבקר הנלהב מארק טווין, "הזיה של קרח שיכולה להיעלם בנשימה". יופי, סגנון והזיות של קרח - השילוש המקודש. אני טומנת במזוודה קצת מזה וקצת מההוא, ומדמיינת את המחזה כמו שלוחה חיוורת של הנשגב, אשר אין בנמצא המוניות שיכולה לפגום בה. כלומר יש, תמיד יש, אבל לא הפעם. כי זו תהיה חופשה מצוינת. אני יודעת.

 

פעם כתבתי למישהי שיר על ארמונות של קרח. היא הייתה נסיכה עצובה ואני הייתי בתפקיד הארכיטקט חסר האונים. השיר מצא חן בעיניה, לאחר שתרגמתי לה אותו. או כך לפחות אמרה. לא מעט זיכרונות מובילים אליה. אפשר לתאר אותה במגוון דרכים. נקרא לה בקיצור ולעניין Pussy-hell. אז תוך כדי אריזה אני נזכרת בה ומציצה, מסקרנות, באתר שיכול לספר לי מה שלומה של פוסיהל המתוקה, זו שתמיד אתעניין בה, ולא משנה מה. כי היא חלק ממני. האתר מגלה לי שפוסיהל אורזת גם היא. היא עוברת לגור עם חברה שלה. כלומר, עם אהובתה. קצת מטה ופוסיהל מגיחה בתמונה על החוף, ונוס בבגד ים, עם חצי חיוך תמים, חצי זדוני, ולצדה חברתה התלויה לה על הכתף. מהדברים שיכולים להקפיץ לי את מד השיגעון בשניה.

 

במהלך חופשה אחרת, אי שם בעבר, פוסיהל אומרת שאני צורחת, אני מסבירה לה שאני גומרת חזק, מהקרביים, אני צריכה את זה, היא מסבירה לי שאנחנו לא בבית, זה מאוד לא מקובל כאן. זה לא כמו אצלכם, בישראל. יכולים לרצוח אותנו על זה, היא מוסיפה, בצחוק או ברצינות, לא ברור. טוב מאוד, אני אומרת, זה ערב יפה ואני מוכנה למות, אני רוצה עוד, אני רוצה את הפעם החמישית או השישית ואת תתני לי אותה, את תתני לי אותה כאן ועכשיו. פוסיהל נותנת לי. אני שוב גונחת בכבדות. נעה במרץ. כאילו יש דוחק להשיג משהו. אני לא מקבלת ממנה לא, וזה כולא אותי אט-אט מאחורי סורגים של תלות. אני יודעת את זה. בסיפורי אגדות עשויים להפליג בשבח אודות הדברים שניתנים בחינם ולנצח נצחים, אך במציאות כל ההנאות גובות מחיר, ומה שהיה איננו מה שיהיה. גורל כל הדברים כולם להפוך את פניהם, להשתנות. היפה מתכער. הבוהק דוהה, מאפיר, מתקלף. עונג עז הופך למרורים. יום יבוא ורגשותיי יהפכו לעליבות ומפח נפש, ופוסיהל תתעלל בי, אפילו בלי כוונה, אבל עכשיו, בקומה העשרים וארבע של בניין אלמוני הניצב בשורת בניינים שנבנו בסגנון ברוטאליסטי סובייטי, מעל לירח זר, הנשמה שלי מרחפת גבוה. ביחד איתה. זה יותר מסצנה בסרט. זה מושלם. זה חלום עשוי רדיד תחרה שחורה. זו תמצית של יופי, סגנון והזיות של קרח. שפתיים אדומות. שחררי אותי, תני לי מנוחה. תני לי את הפוסי שלך, פוסיהל, ואתן לך בתמורה משהו ממני. היא צוחקת. בואי נלך לאכול משהו, אני גוועת. יש בית קפה חמוד במרכז העיר. לא, נמשיך, אני אומרת לה, כמו צמד נחשי ים מעונים - נחש אחד, בעצם, אורובורוס הנושך לנצח את זנבו.

 

שפתיים צוחקות ברקע. מחשבות על מבנים ארכיטקטוניים משוכללים. צריחים מחודדים הפונים אל בשר השמיים, נוגעים לא נוגעים. הקתדרלה. את יכולה להסתובב שם כמו בועת סבון, לא לחשוב על כלום, לא להרהר בדבר מלבד התפעמות מיופי וגאונות מסותתת. כל מחשבותייך יהפכו צלולות, וכל מכאובייך ייסוגו כמו הים בעת השפל.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י