בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני שנתיים. חמישי, 17 בנובמבר 2016, בשעה 17:05

אלכס היקר,

אני זוכרת את הימים שבהם היינו ביחד בבית הספר.
בית ספר שהיה מוקף בפסיכים כמונו, כולם ידעו על ההפרעות של כולם ולא היה לנו במה להתבייש.
יגידו מה שיגידו על המקום הזה, גם אני לא אגיד שהוא היה פיקניק, אבל הוא היה אוטופי מבחינת זה שלא שפטו אותך.
זה היה המקום שבו כולם וויתרו על הרעיון של להתאים לנורמה המזויינת של החברה בכוח.

הגעת באמצע השנה, בערך כמו כל אחד שם, הרי משברים נפשיים לא מחכים לראשון בסמפטבר בכדי להופיע. הם מופיעים ללא הזמנה מוקדמת וכך מצאת את עצמך במקום הזה.
מיד התחברת לחבר'ה הדומיננטים, "אנשי הספסל" קראו לנו, הרי שבכל הפסקה ישבנו בפינת עישון שבמרכזה היה הספסל האיקוני הזה.
הייתי שם דמות מפתח וגם כשהפסקתי לעשן הגעתי לשם, בשביל הצחוקים והשיחות.
תמיד עברה בראשי המחשבה על כמות רגשות אותן ידע המרחב הקטן הזה עם הספסל במרכזו. הכל התחרש שם: בשורות קשות התקבלו בו, התקפי חרדה נחוו בו, התקפים פסיכוטים אפילו.
בשורות משמחות גם ידענו שם, קיימנו שם שיחות על העתיד ושיתפנו בחלומות שכרגע אני יודעת שרבים מאיתנו לא באמת זכו להגשים.

הדבר היחיד שנשאר לנו מכל מה שעברו שם היה החוויות, וכשאתה עובר חוויות כאלו, אתה לא באמת מתרגל לעולם שבחוץ.
אתה בטח זוכר את דניאל, הוא זה שנפל ראשון. הוא היה הידיד הכי טוב שלי. כל הפסקה היינו ביחד, גם בשיעורים לא שתקנו והיינו מצטיינים בלפוצץ כל שיעור רציני בהומור גדול. המורים המסכנים, בעצמם משועשעים, בכל זאת נאלצו לסלק אותנו מהכיתה ואז המתנו בחוץ לחבר'ה, שתצאו להפסקה, לפינת העישון ותכריזו שאנחנו כבר צריכים להיות ביחד.

את דניאל איבדתי בשנת 2011.
הוא החליט שנמאס לו מהמקום הזה, שהוא רוצה לעולם שבחוץ. הוא באמת היה יציב כל זמן שהוא היה איתנו, אז למה לא?
הוא עזב ונרשם לבית ספר רגיל. אני זוכרת איך בשיחות האחרונות שלנו דניאל אמר לי שהוא נכנס לכזה שוק שפתאום לאף אחד לא אכפת מאיך שהוא מרגיש, שהוא חייב לזייף את עצמו או שהחברה פשוט תדרוס אותו.
דניאל אמנם לא מת, אבל הוא חי כמת. הוא לא חזר לבית ספר אלא למחלקה הסגורה שסמוכה אליו, התמכר לסמים ואז במחלקה התמכר לסמים הפסיכיאטרים שדחפו לו. יצא ונכנס ממנה כבדלת מסתובבת. בפעם האחרונה שראיתי אותו, מבחור אנרגטי שהיה, הוא הפך לאחד עם מבט ריק בעיניים, שלא מודע לסביבה ולא מתקשר.

הבאה בתור הייתה ג'ניה, היא כבר הגיע לגיל המקסימלי שבו ניתן להישאר במסגרת הזו.
היא עברה לגור באיזו קומונה, כך שהיא לא עזבה רק את בית הספר אלא גם את הבית. באותה קומונה לא קיבלו אותה, היא הייתה שונה. בחורה נוצריה במדינה יהודית, חדשה בחברת ותיקים, והכי בולט- סכיזופרנית בחברת נורמטיבים.  
כשהיא הייתה איתנו המצב שלה היה יציב, היא אפילו לא שמעה את הקולות הרגילים והקטנים של היום-יום. כולם ניבאו לג'ניה הצלחה מסחררת, אבל החברה הכתה בה חזק ולא עברו שבועיים והיא לא יכלה עוד להתמודד עם הירידות של כולם.
היא חזרה אלינו, על אף גילה, כשהיא במצב פסיכוטי חמור. משכונעת שהיא המשיח ושכולנו כופרים.

עד כדי כך דחקו אותה לפינה שהיא ברחה מהמציאות לאחת מדומה שבה היא בעלת חשיבות. אחרי שבוע שבו אני ושאר החבר'ה תמכנו בה, היא יצאה מזה לגמרי. אבל הכינוי "ג'ניה-סכיזופרניה" נשאר מהדהד במסדרונות בקרב הצעירים יותר שלא הכירו אותה ונלחצו מכך שיום אחד, כשיגיע הזמן שלהם לפרוס כנפיים, הם יהפכו לכאלו.
זאת הייתה תזכורת לכך שהיא נכשלה בדבר הכי בסיסי כאדם, להיות נורמלית.

כל מי שיצא היה לו קשה להתמודד עם העולם שבחוץ. היו כאלו שחזרו כנכנסים בדלת מסתובבת, היו כאלו שמצאו את עצמם בהוסטלים ששם הם יסיימו את חייהם חסרי ביטחון ורק מיעוט נלחם והגיע למקום טוב יותר.

כנראה שזה לא מקרי שבקו האופק בבית הספר, היה ניתן לראות את בית הקברות הסמוך בנופו של הים.
זה או שאתה מת או שאתה טובע, אה?

אז אתה הראשון שמת, על אמת. לא מטאפורית, לא בערך, אלא ממש לגמרי.
בגיל 22, אתמול, מצאו את הגופה שלך באתר בנייה. ככה לא אמור למות אף אחד, בודד וזרוק כמו פסולת תעשייתית.
אבל אנחנו באמת פסולת תעשייתית של החברה התחרותית הזו, אנחנו דפקט בפס-ייצור, קל מאוד להשליך אותנו הצידה.

האמת שהמוות שלך לא היה צפוי, אני ואתה יצאנו משם באותו זמן ואני ראיתי איזה מוכשר אתה יכול להיות.
יצאנו משם לשירות לאומי ביחד, מבין הראשונים בבית הספר שלא רק יצאו לעולם האמיתי אלא גם תרמו לו בצורה ניכרת.
וזה היה קשה, אני לרגע לא אומרת שלא. אני זוכרת איך ביום-גיבוש אני התמודדתי עם התקפי חרדה ואתה ביקשת ממני עזרה כי שכחת את הכדורים והתחלת לשמוע קולות שאמרו לך שאתה לא באמת ראוי להיות חלק מהעולם הזה. שתי הפרעות שונות בתכלית, אבל הקושי דומה.

אתה יודע מה היה מפתיע בחלק הזה? הפער בין מה ששידרנו כלפי חוץ לעומת מה שחווינו מבפנים. כלפי חוץ, היינו כל כך אנרגטים, היינו מובילים ביום גיבוש הזה. החב'רמנים שהתחברו לכולם. מבחוץ שקטים, אבל מבפנים סוערים. איש לא ידע שאנחנו במלחמת קיום על השפיות שלנו. יש שיקראו לזה צביעות, אבל זאת הישרדות. אנחנו חיים בעולם שבו הפרעות כמו דיכאון וחרדה נתפסות כעצב ופחד שניתן להתגבר עליהם בקלות אחרת אתה בכיין, והפרעות כמו מאניה-דיפרסיה וסכיזופרניה הופכות אותך לחולה נפש שזאת קללה בפני עצמה.
אז למדנו להסתיר את זה, אבל בנינו? זה כמו לנסות להסתיר פיל בכך שתצבע אותו בצבע לבן כצבע קירות החדר, מי שלא ישאר אדיש יבחין בכך. אבל איש לא הבחין כי לאיש פשוט לא היה אכפת, או לפחות זה נתפס כך. 
באותו רגע נפל לי האסימון, והבנתי על בשרי את אשר עבר על דניאל וג'ניה.
ופתאום הדברים הקטנים של היום-יום בבית ספר היו חסרים לי, לא משנה כמה "חופרים" חשבנו שהם בזמנו.

זוכר את ה"שיחת פתיחה" הזו שתמיד הכריחו אותנו להשתתף בה על אף שהיינו באמצע קלפים וסיגריה של הבוקר? עכשיו היא הייתה חסרה, כי לאיש לא אכפת איך התחלת את היום שלך ואיך אתה מרגיש לגביו.
מזל טוב לנו, קיבלנו בדיוק את מה שרצינו, עוד כמה דקות לעצמנו כשהתחלנו את היום. רק לא תיארנו שהם יראו ככה. במקום להוציא מילים החוצה ולקבל תמיכה, יכלנו רק להכניס איזה עשן רעיל ולקבל סרטן. ואני בכלל הפסקתי לעשן, אז הדבר היחיד שמילא אותי הייתה התחושה הכבדה הזו של חוסר השייכות על אף שנהלתי שם את העיניינים כלפי חוץ.

אבל התרגלנו, סיימו את זה בהצלחה רבה, עם טקס מרגש שכלל את ההורים שלנו שלא האמינו שהילדים שלהם שברו את אותו קו אופק שהם הביטו אליו מבית הספר וכיוון רק לכיוון אחד.

אז המשכת הלאה, עלית שלב, עברת לתל-אביב, עם שאיפה להמריא לחיים טובים יותר, אבל נתקלת בדרך בתקרת זכוכית שהכניסה בך מאות רסיסים כואבים. נתקלת בבדידות טוטאלית, רחוק מהמשפחה. רחוק מהאנשים האלו שבשבוע האחרון גיהנום עובר עליהם והם מלאי רגשות אשם על כך שלא שמו לב בזמן.

אני זוכרת את השיחה האחרונה שלנו בפייסבוק, אמרת לי את זה שם. בדיוק כמו שלחשת לי ביום גיבוש והורדת את מסכת "אני כל-יכול" שלך. סיפרת שאתה בעצם לבד, לבד ומוקף בשדים של הבדידות שמעודדים את אותה מחלה ארורה להשתלט עלייך.

אבל האמנתי בך אלכס, אתה הרי יצאת ממצבים יותר קשים.
לפי מה שהבנתי חזרת לאחרונה לביתך בצפון, אבל איתו חזרה גם ההפרעה שלא רצתה לחזור למקומה במרתף הנפשי שנעלת אותה בה כי לאיש לא היה אכפת מאיך שהתחלת את היום או איך סיימת אותו בגללה.
יצאת מהבית, ממנו לא שבת, לא רצית לשוב לסיוט הזה. השארת את כל החפצים שלך מאחור. כל תעודה מזהה שהייתה ברשותך, כי אתה כבר לא רצית לזכור את עצמך.
אני יכולה להבין את זה, אני יכולה להבין את הסיוט הבלתי נגמר כשהאויב שלך חיי בתוך הראש שלך ומנסה להכניע אותך. ולצערי, הוא הצליח.

אבל זה הגיע לקיצו כעת ואני מקווה שטוב לך שם למעלה. אתה בטח יושב שם עם הידידה שלך שנרצחה בפיגוע לפני מספר שנים והיא אומרת לך שאתה אידיוט כי הכל עוד היה לפנייך ושהיא הייתה רוצה להתחלף איתך כי היא לא בחרה למות. ואז אתם פורצים בצחוק על כך שהחיים גם ככה היו בדיחת אחת גדולה.

אבל האם זאת הייתה הבחירה שלך באמת? או רצף אירועים מצער שבו דבר הוביל לדבר?
כשאני חושבת על זה, בקו האופק בבית הספר היה ניתן לראות גם את השמיים אם מצליחים להתעלם מהסביבה ומסתכלים למעלה, יכולנו לבחור גם לעוף אבל זה קשה, קשה להתרומם כל כך גבוה עם כנפיים שבורות כששאר החברה כבר התקדמה למטוסים שעוקפים אותנו ומאיימים לרסק אותנו באוויר.
אבל אתה יודע למי עוד יש כנפיים? למאלכים. כל מה שעברנו לימד אותנו לפתוח את הלב, להבין ולהקשיב בעולם שבו אנשים רק שומעים באדישות.

אז עכשיו כשאסתכל שם למעלה, אראה אותך. אני מבטיחה לך שאני לא אצטרף אלייך, בטח שלא עכשיו. עם כמה שזה מפתה כשאף אחד לא מחכה לך בעולם הזה אלא רק בעולם הבא. או לפחות כך ההפרעה שלי מנסה לגרום לי לחשוב. אבל אני לא אתן לה לקבוע, ממש לא.
אתה תראה אותי שם רק כשאהיה זקנה ומקומטת, אז יאללה תתחיל לעבוד על בדיחות הקרש בנושא כבר מהיום ותשמור אותן בין העננים ליום שבו אגיע.
עדיין לא סיימתי את מה שאני צריכה לעשות כאן, אני הולכת להקים פה שדה תעופה שיעיף אנשים כל כך גבוה עד שכל הבעיות שלהם יתגמדו כשהם יסתכלו למטה, אל עבר העבר.
או לפחות אנסה, אני מבטיחה לך שלפחות אנסה.

 

יהיה זכרו של אלכס ברוך. 
אני מצטערת שלא יצא לנו לדבר יותר בימים לפני שפורסם בחדשות שהוא נעדר, אם רק הייתי יודעת שכך זה יגמר, הייתי מנסה יותר.
בבקשה מכם, תהיו ערנים לסביבה שלכם, אתם יכולים למנוע את ההתאבדות הבאה אם רק תתעניינו בזולת.

אופטימי1​(נשלט) - עצוב ומרגש כל כך. <3
לפני שנתיים
tomerw - מרגש מאוד, יהי זכרו ברוך.
לפני שנתיים
איקרוס​(נשלט) - מרגש מאוד יהי זכרו ברוך
לפני שנתיים
Davy jones​(אחר) - התעניינות בזולת לא תמיד תזהה את זה. אצל הרבה פעמים זה חיוך כלפי חוץ . עניין של הכל בסדר אבל הבדידות מכרסמת לאט לאט היא שם בפנים . זה יוצא צף וזה כואב . אני לא אחשוף מעצמי פה אבל זה משהו שאף פעם לא עוזב
לפני שנתיים
ArchAngel​(שולטת) - התעיינות בזולת יכולה לגרום לו להוריד את החיוך המזוייף.
להתעניין בזולת זה לא לשאול "מה קורה?" ולהסתפק ב"הכל בסדר". זה אפילו לא להגיד כלום אלא פשוט לנסות להרגיש את האדם מולך.
תאמין לי, שאדם ממוצע, שיהיה לו אכפת מספיק ממישהו יוכל להבדיל בין חיוך מזוייף לאמיתי שלו, הבעיה שלאנשים לא אכפת. הם לא ישקיעו בזה.
לפני שנתיים
Davy jones​(אחר) - לא ישקיעו. לפעמים אנשים רגישים יותר אולי ישימו לב שמשהו לא טוב . בי אף אחד לא חשד מעולם
לפני שנתיים
מחפש קשר - אוי ואבוי. עצוב לקרוא. משתתף בצערך. יהי זכרו ברוך.
לפני שנתיים
Joe Carlton​(מתחלף) - הבדידות יכולה לקרוע אותנו מבפנים. לכן אנו בני האדם כל חיינו מחפשים אהבה. כמה שירים, דיו ודם נשפכו ונשפכים בכל יום. נולדנו לאהוב ולהאהב. מקווה שינוח על משכבו בשלום. יהי זכרו ברוך.
לפני שנתיים
Aצועני​(אחר) - קורע לב עצוב
לפני שנתיים
בכוח המוח - עצוב ומרגש, יהי זכרו ברוך. }{
לפני שנתיים
הכלבלב שלך1 - עצוב מאוד וכואב...
לפני שנתיים
Lois Lane​(לא בעסק){(A)} - :-(
לפני שנתיים
alyssa is a baby - קראתי ואני עם דמעות.. כתבת בצורה מרגשת ונוגעת ללב.
לצערי, אני מכירה מקרוב את מה שכתבת (לא את אלכס) ומזדהה איתך מילה במילה. את בחורה חזקה ובטוחה שתחיי חיים מלאי שפע והגשמה עצמית.
תנוח בשלווה, אלכס ז"ל.
-חיבוק חם, ממני-
לפני שנתיים
שלגי - תשמרי על עצמך מלאך
לפני שנתיים
dror30 - עצוב מצטער לשמוע :(
לפני שנתיים
מטא פיזי​(שולט){Arafell} - סיפור נפלא ועצוב כאחד. יהי זכרם ברוך
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י