סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Mary's

לפני שנתיים. רביעי, 12 באפריל 2017, בשעה 14:46

ימי חול המועד. אני מפלסת את דרכי ברחוב סואן, בין נחיל תזזיתי של אנשים. כמה טוב ונעים להיטמע בהמון, אחת מיני רבים, בלי שם, בלי זהות ובייחוד מבלי לרחף בתודעת אחרים, כמחשבה מציקה. מהיתרונות המשמעותיים של החיים בעיר. קולה של איטה ג'יימס נמזג מתוך אוזניות אל תעלת השמע ומצהיר נחרצות, אולם ברוך, כבוקע מתוך הזיה מדידטיבית מתוקה, כי סוףסוף, החיים הם כמו שיר. השמיים שמעל כחולים. מצאתי חלום... מצאתי ריגוש. אינני בודדה עוד, שרה הזמרת. כשלעצמי, שוכנעתי: רוחי נסחפת בנקל עם המילים וכמו נכרכת סביב הנעימה, כאילו הייתה צביר אבק ועלים יבשים שמשב חולף מפיח בהם חיים, מסיעם מעלה, מעלה, ומסחררם בגבהים.

שמש חזקה לוהטת מעל לראשי האנשים. אור פנים מוכרות נוגה מן העבר השני של רחוב בוגרשוב. אני מסירה את מסך המשקפיים מעלי, כדי להיטיב לראות, וגם בשנית, לא אשליה, לא חיזיון, אותן הפנים, כמו לפני למעלה מעשור. אל מול התחושה שמעוררות הפנים, הנשמה מתמלאת, והנה הנפש, שחלמה לרגע כי היא אוורירית, תלושה וחסרת משקל, נעשית כבדה ורוויה, צונחת מטה, נוחתת חזרה אל הרחוב ההומה. מניפת זיכרונות נפתחת באחת, בתנועה פתאומית שרובצת על הלב ודורשת מעשה.

 

"היי?"

"שלום!" אתה קורא לעברי בפליאה.

אני מחייכת במבוכה ומחפשת בעיניך את הזיכרון, זיכרון כלשהו, זוכר את אותו היום השרבי בבן יהודה, בו הידקתי סביב צווארך מטפחת משי ולחצתי ומשכתי ולא הפסקתי עד שהאדמת כולך, ובמצב זה, של מצוקת הגוף המשווע לאוויר, דחפתי את פרצופך בין רגליי? איך סיפרת אחר כך שחשבת שתמות בידיים קשורות בגלל הטירוף שלי, וכמה פעמים אמרת לי במילים דוהרות שאתה שונא אותי, שונא לאהוב אותי, "אור כשדים" קראת לי, תמותי כבר, תתפגרי או שתאהבי אותי בחזרה, אחד מהשניים, אין אמצע, צרחת באמצע השדרה והוספת מרוצה מעצמך אך גם אומלל, "תדעי שכשהכל יקרוס, באחרית הימים, אני בא לחטוף אותך מפתח הבית ישר לתא המטען שלי, נקמה, ואז כבר לא יהיה לי אלוהים", זוכר? פעם אחת התייפחתי בפניך על כל הדברים שמכאיבים לי ואמרתי שאני כמו עץ ערום בשלכת ואז הפטרת, "זה כי את מקולקלת מהיסוד וכל עולם המושגים שלך מעוות. כלום לא יעזור לך, בעצם, בואי נשכח מכל זה ונזדיין מול מצלמת רשת, מול מאות אנשים בקנדה או בהונג קונג, בלי פנים, זורמת?" - "זורמת". ובפעם אחרת, באחד הימים, התרגזתי והנחתתי עליך מלמעלה שוט רכיבה במן אכזריות, בעודך אוחז ברגליי, מתחנן בדמעות לרחמים, שאחדל, שאפסיק. לא הפסקתי. נהגתי לקשקש ולומר כי רחמים לא פוערים את הנשמה ולא מחלצים אותה מכיסיה, שם היא מסתתרת. וכשהתפשטתי מולך, הוספתי ואמרתי שסימנים זה לא לנצח. גם דמעות לא. הכרזת באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע שאני משוגעת. הרסנית. זונה של השטן. ושאנחנו חייבים להתחתן בהקדם ולעשות הרבה ילדים, ילדים מחוננים, בהם נתעלל בצדק בדרכים יצירתיות. 

שלום, שלום. 

דמותי חוזרת אליי ממשקפי השמש שלך. אינני מי שהייתי. וגם אתה, הדוחף עגלה מלפניך, אינך אותו האדם. העבר הוא תל-חורבות, ובין לבין, בינות לשברים, זורחות נשמותינו באור קלוש. נשיקה על הלחי. 

סוררת בשקט​(נשלטת) - טירוף של אור כשדים. נייס.
ולפגישות כאלה. כמה שלא נכריז בפני העולם ובפני עצמנו שאנו לא כמו כולם, שלא נבחר כמו כולם ולא ננהג כמו כולם, בשלב כלשהו כולנו מתברגנים. זה מתחיל מקניית ספה ומנורת רצפה מאיקאה ומסתיים ב"איכות חיים ומערכת חינוך נהדרת" בגבעתיים.
טוב, לא כולנו. אבל את יודעת...
לפני שנתיים
Mary Jane - אני יודעת.
(:
לפני שנתיים
ג'וני​(נשלט) - את כותבת כל כך טוב שזה מרגש אותי :)
לפני שנתיים
Mary Jane - (:
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י