לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני שנתיים. שלישי, 23 במאי 2017, בשעה 16:51

לפני מספר שנים, ראיתי את הסדרה "בטיפול", ופשוט התמכרתי אליה.
הסדרה עוקבת אחרי טיפולים שבועיים שעורך הפסיכולוג הקליני ראובן דגן למטופליו, כאשר כל פרק הוא "יום בשבוע" שמוקדש לכל מטופל, ובסוף "השבוע" (כלומר אחרי כל 5 פרקים) ישנו פרק שבו ראובן עצמו נמצא בהדרכה/טיפול, וניתן לראות בפרק מהסוג הזה מעין סיכום לכל אשר התרחש ב"אותו שבוע" בחדר הטיפולים וכיצד זה מתקשר לאירועי חייו הפרטיים של ראובן הפסיכולוג.
ראובן נורא מזכיר לי את עצמי. הוא טוב בלתת עזרה, הוא אוזן קשבת מצויינת, לפחות כלפי חוץ. הוא נחשב טוב בתחומו, בקיא מאוד בנפש האדם, יכול לקרוא אנשים טוב ולדעת מה מפעיל אותם.
איש כה מקצועי וחכם, לוודאי אם הוא עוזר לכל כך הרבה אנשים, הוא בטח יכול גם לעזור לעצמו, לא? האמת שלא.
שום דבר לא מכין אתכם לפרק הראשון שבו שהוא בתפקיד המטופל, שאתם רואים כמה מתנגד להיות בו ומתנהג באופן מאוד ילדותי ואימפולסיבי שלא אופייני לפסיכולוג המחושב שהייתם רגילים לראות בו.
הוא לא אוהב להיות במקום הזה שצריך עזרה, הוא גרוע בלקבל עזרה, הוא חייב להיות בשליטה וכשהוא בשליטה ובתפקיד המטפל שמוביל הוא עושה עבודה מצויינת.
כשהוא בתפקיד המטופל, כשיש מישהו שאמור להוביל אותו, הוא מתנהג כמו מטופל בור סטריאוטיפי שמנסה להיאבק במטפל כי הוא שמושפע מהמיתוס "שפסיכולוגים זה לפסיכים", ולא כמו פסיכולוג שמבין עניין ויודע איך מתנהל טיפול, לוודאי יכול לדקלם לכם מתוך שינה את הסיבות ודרכי הטיפול בהתנגדות בטיפול פסיכודנמי, וכמובן שניכר בסדרה שהוא יודע להתמודד עם מטופלים שכאלו.
הוא תוקף את המדריכה/מטפלת שלו מילולית כמעט לאורך כל הטיפול, מתפרץ בקלות על מנת להתגונן מפניה שלא לצורך כשהוא חש שהיא נוגעת לו בתוכן שהוא מדחיק מעצמו, מכריז בפניה בווריאציות שונות שזו הפעם האחרונה שהוא יבקש בעצתה, אך למרות זאת ממשיך לפקוד אותה מרוב שהוא מיואש וצריך אוזן קשבת והיא כן יודעת לספק לו את זה.
התהגותו לא מזכירה פסיכולוג אחראי ומשכיל אלא ילד מתבגר שרב עם אמא שלו כי לדעתו הוא בוגר ובורח מהבית, אבל חוזר במהרה כי הוא מבין שהוא תלוי בה ולא באמת כזה חזק כמו שנראה לו.
ישנם רגעים בטיפול שהוא מביע כעס וזעם כלפי כל מטופל שהוא ראה "בשבוע" שחלף, ההפך המוחלט מהאיפוק וההכלה שהאותנטיים שהביע כלפיהם בעת הטיפול. כשהוא לא מתגונן הוא מבין שהוא מרגיש צביעות שהוא מכוון את המטופלים לטפל בבעיות שזהות לשלו ולא מצליח לפתור אותן בעצמו בחייו האישיים.

איך זה שיש התנהגויות כאלו סותרות באדם אחד ועוד בכזה שמודע למתחולל בנפש האנושית? כי אנשים הם מורכבים. האישיות שלנו לא מורכבת ממספר היבטים והיא לא שחורה או לבנה. היא צבעונית, בעלת גוונים שונים, שנראה שהם סותרים אחד את השני לא פעם, אך לדעתי הם בעצם משלימים כי כל היבט שכזה בנפשנו הוא חלק מפאזל אחד ענק שלעיתים צריך להסתכל עליו מפרספקטיבה שונה על מנת לראות את התמונה הגדולה ולראות איך זה מתחבר.
ואכן, בהמשך הסדרה, ככל שאנחנו נחשפים לעוד ועוד חלקים מפאזל אישיותו של ראובן, אנחנו מסוגלים לראות למה אותם חלקים סותרים הם בעצם משלימים ויוצרים פאזל אנושי שחלקיו מתחברים באופן טבעי והגיוני.

אמר בשעתו ד"ר קרל גוסטב יונג, תלמידו הנודע של ד"ר זיגמונד פרויד, את האמירה: "עד שלא תהפוך את התת-מודע למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל".
אחת הדרכים לראות את התמונה הגדולה של נפשנו, היא לצלול לתוך אותו עולם שאנו נוטים להסתיר מתודעתנו היום-יומית, עולם שעל פי האסכולה הפסיכודינמית נוכל להבין דרכו את מה שמניע אותנו לפעול באופן שבו אנו פועלים ומדוע, ומתוך הבנה זו לקבל שליטה טובה יותר על המתרחש בחיינו.

אחד המטופלים של ראובן דגן הוא ידין ירושלמי, טייס קרב קר רגשית שלמד מאביו מגיל צעיר להדחיק את רגשותיו, שבעזרת הטיפול מעלה תכנים שהדחיק מעצמו וגרמו לו לאותו קור רגשי. לאחר החיבור של ידין לרגשותיו התרחשה תאונת אימונים בה הוא נהרג, מחקירת האירוע עולה כי ידין לא נשמע להוראות ונוצר שמועה בבסיס שהוא בעצם בחר להתאבד באופן הזה.
אביו של ידין שכואב ונסער עקב האובדן שלו את בנו, קובע פגישה דחופה עם ראובן, הפסיכולוג שטיפל בבנו, על מנת לברר את פשר הדבר.
מדובר בפרק מאוד עוצמתי שנותן אגרוף למוסכמה לפיה לעלות תכנים מדוחקים מהתת-מודע למודע זה הדבר הנכון והבריא ביותר לעשות, וגורם להרהר בה ואולי גם בכל האסכולה הפסיכודנמית של הפסיכולוגיה.

בסוף הפוסט מצורף קטע בן דקה וחצי, שהוא השיא של הפרק. מומלץ מאוד לצפות בו על מנת לחוות את עוצמת התחושות.
לטובת אלו שידלגו, חשוב לי לתמלל את רגע השיא בקטע:

האב, מנחם, שואל את ראובן: "תגיד לי, שמנדריק, אתה פעם שאלת את עצמך למה בן אדם מסתיר מעצמו דברים?"

ענה לו ראובן: "בוודאי ששאלתי".

מנחם המשיך לדבר בקול כועס שמתגבר בעוצמתו: "התת מודע, למה הוא 'תת', שאלת את עצמך? למה הוא 'תת'? זה כל כך טוב כל ה... הלדבר הזה, להעלות את הכל?"

הוסיף ראובן לענות במבוכה: "כן, שאלתי את עצמי הרבה פעמים".

שואל אותו בתגובה מנחם: "ומה ענית לעצמך?"

וראובן ענה לו: "עניתי לעצמי שאני רוצה לדעת מה גורם לי לעשות דברים שאני עושה. אני רוצה לדעת מה מפעיל אותי".

למשמע התשובה איבד מנחם את עשתונותיו וענה בזעם: "מה מפעיל אותך? החרא של העולם מפעיל אותך. מה אתה צריך לדעת את כל זה? למה לזכור את זה כל היום? בשביל מה יש מוח שאומר לך: 'זה אני רוצה לזכור, וזה אני לא רוצה לזכור'. אבל אתה, א גריוסע חוכם (=חכם גדול ביידיש). בואו, בוא נדבר על זה. בוא נראה מה יש בתת- מודע. ואז הבן אדם, כל הפחדים הכי חזקים שלו באים לו, מתי? מתי? כשהוא בשמיים במהירות 5 מאך ו-80 ג'י!"

ומה דעתי האישית? דעתי היא שלכל דבר יש עת. יש סיבה שאנשים מדחיקים מעצמם אירועים ורגשות שחוו, זה מגן עליהם מלחוות תחושות שהם לא מסוגלים להתמודד איתם כרגע. למגנון הזה יש תפקיד חשוב בחיינו, הוא ממש מציל חיים בנסיבות מסוימות.
ולכן אני לא ממהרת לעורר "אנשים חיים בסרט" כי אני יודעת ש"הסרט" בהרבה פעמים נועד לשמור עליהם מפני מציאות קשה, אז כל עוד לא מדובר באחד עם עלילה שמסכנת באופן משמעותי אותם או אחרי, אני לא אתערב בזה גם בכל נימי נפשי זורם תסכול מהתנהגותם, גם אם יש לי נאום אינפורמטיבי מאוד שיסביר להם הכל ובדמיון שלי "יציל אותם מעצמם".
אני יודעת שאין לזה טעם, במקרה הטוב הם יתגוננו בתקווה להגן על ההדחקה שמאפשר להם להתקיים, במקרה הרע אני יודעת שזה יכול להיות הרסני ולפגוע מאוד ואני לא רוצה לקחת את האחריות הזו.
אדם צריך להיות במקום מאוזן (יחסית, הרי שאין איזון אמיתי) בחייו בכדי שלא ישקע בזה ולא יתעסק בזה כל היום, כמו שאמרה דמותו של מנחם. הוא צריך להיות מסוגל לתרגם את המודעות שלו לא כבשורת איוב קשה אלא כהזדמנות, ובשביל שזה יתאפשר זה צריך לבוא מתוכו, כשהוא מרגיש בשל באמת, לאחר שהוא הגיע למסקנה ושלם ליישם אותה בחייו.
בדיוק כמו שאם נפתח ביצה לפני שהגיע העת שלה לפקוע, בתקווה לעזור לגוזל, נהרוג את הגוזל. הגוזל הוא היחיד ש'מחליט' מתי לצאת כשהוא בשל, רק כך הוא מתחיל לחיות. בנתיים כל מה שאפשר לעשות עם אותה ביצה שטרם הגיעה זמנה לפקוע, זה לדאוג לה לתנאים נוחים, או לכל היותר לא להזיק לה.
ראובן העלה תכנים מהתת-מודע לא כשהמדריכה/מטפלת שלו לחצה עליו, על אף שיכלה ועל אף שניסה לדחוף אותה לשם בכל פעם השתפרץ עליה, אלא כשהוא הרגיש בשל לכך ולכן הצליח להתמודד עם חייו לבסוף. ידין, מיהר לעלות תכנים כשלא היה מוכן לכך כי לא הייתה לו סבלנות והוא רצה "לסיים עם זה מהר", וזה הרס אותו. יש עת לכל דבר. אפילו יש על כך טקסט נהדר ומוכר במגילת קהלת (שאני מאוד אוהבת על אף היותי אתאיסטית-אגנוסטית).

ונסיים את הפוסט עם הקטע המדובר מהסדרה "בטיפול", כפי שהבטחתי:

NASH​(שולט) - מאוד מעניין מה שאת כותבת על התת מודע
לפני שנתיים
אשת לפידות n​(שולטת) - תודה על ההמלצה אני בהחלט אלך לאמץ.
לפני שנתיים
Just4U - בלי שכחה, אחוז הדיכאון וההתאבדויות היה גבוה בהרבה. אלה שרוצים "לזכור הכל" לא מבינים שזיכרון הוא לא רק לפרטי טריוויה, אלא גם לחוויות ורגשות. תארו לעצמכם שכל יום ויום הייתם חווים מחדש בזיכרונכם הפנומנלי את אותו שיברון לב שחוויתם כשעזבו אתכם. כל הזמן חי, כל הזמן טרי. זה משהו שהייתם רוצים?
2. את אתאיסטית או אגנוסטית? למיטב הבנתי, אי אפשר להיות גם וגם...
לפני שנתיים
ArchAngel​(שולטת) - 1. זה פחות יותר מה שנסיתי להעביר כאן. יש ערך הישרדותי חשוב להדחקות ולשכחה שלנו.
2. אפשר להיות גם וגם, והרי ההסברים:
קודם כל הסרטון הזה-
https://youtu.be/qeFjLcQNqV0?t=46s

לינק בויקפדיה לגבי אתאיזם אגנוסטי:
http://tinyurl.com/mu29arr
(קיצרתי את הלינק כי הוא שיבש את הצורה התגובה)

לינק לויקיפדיה בנוגע לאגנוסטיות וסוגים שונים של אגנוסטיות שקיימים:
http://tinyurl.com/mbn5mqz
(גם אותו קיצרתי מאותה סיבה)
לפני שנתיים
Just4U - תודה, החכמתי
לפני שנתיים
Hoy - 'תאיזם אגנוסטי' נשמע זרם יותר מדליק (:
לפני שנתיים
ArchAngel​(שולטת) - הקומבינציה שלו מעניינת ופחות נפוצה.
לפני שנתיים
Joe Carlton​(מתחלף) - יש פרק בסדרה ה"רפואית" "האוס", שבו יש אישה עם זכרון חי שכזה. היא לא שוכחת כלום. זה יותר מסתם זיכרון צילומי. בכל מקרה, היא סובלת מהעניין והיא מתקשה ליצור קשרים חברתיים. כיוון שהיא זוכרת כל פרט קטן שאי פעם הציק או פגע בה.
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י