ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני שנתיים. שבת, 12 באוגוסט 2017, בשעה 03:44

אני זוכרת שבחטיבה לא היו לי חברים.
לא שאי פעם עד גיל 14 היו לי חיי חברה של ממש, אבל תמיד הייתה לי לפחות חברה אחת קרובה או ידיד קרוב שהייתי איתם בקשר. גם אם הקשר לא היה הכי בריא, בכל זאת היה מישהו בן גילי שיכולתי לדבר איתו וזה השאיר אותי מחוברת גם למציאות ולא קבורה בתוך עולמי הפנימי כפי שקרה לי בחטיבה.
בגיל 12 כשעליתי לחטיבת הביניים, החברה הכי טובה והיחידה שלי באותם ימים החלה ללמוד בבית ספר שונה משלי, כי ההורים שלי החליטו שאני לא אלמד בברירת המחדל המקומית אלא בבית ספר פרטי.
כסף מיותר לא היה לנו, אבל ההשכלה הייתה חשובה להם. נו אתם יודעים, מנטליות של אוקראינים.
בשביל שאני לא ארגיש רע הם הלהיבו אותי לגבי האפשרויות הלימודיות השונות שמחכות לי, ומן הסתם צוות בית הספר (שלימים יהיה האויב הכי גדול שלי ושל המשפחה שלי) הוסיף שמן למדורת ההתלהבות כי המטרה שלהם כמוסד פרטי היא לשווק את עצמם.
בשנה הראשונה שלי בבית הספר הייתי לבד, לא השתלבתי בכלל, כי לא היה לי מכנה משותף עם אף אחד מהם.
אני ישבתי על ספסל הלימודים שם רק כי אמא שלי עבדה בשתי עבודות בשביל לממן את זה בכל חודש, בעוד הם וכל האחים שלהם בו-זמנית למדו בבית הספר ולא רק שנשאר להם כסף בסוף החודש אלא שיש להם עודף ממנו.
ומה זה אומר? שהפערים הכלכליים בנינו היו בולטים, וזה על אף שזה היה בית ספר שבו היה קוד לבוש אחיד - חולצת בית ספר בצבעים מסויימים, וג'ינס או מכנסי ספורט ארוכים בצבעים כהים.
בעוד אני לבשתי חולצת בית-ספר סטנדרטית וג'ינס שנראה סבבה לגמרי, נראתי בעיניהם כמו הומלסית מוזנחת כי הם לבשו מותגים שלא יכולתי להרשות לעצמי.
על אף קוד הלבוש האחיד, הם הדפיסו סמלי בית ספר על חולצות שעשויות מבד יקר יותר, קנו ג'ינסים של מותגים בשווי של שכר דירה, נעליים במחיר של כליה ותיק בית ספר שעולה כמו תיק מנהלים.
כשהיינו צריכים להביא ציוד כלשהו מהבית, למשל בפורים למשלוח מנות, לשיעור אומנות או סתם לטיול של שעתיים, הם הביאו דברים שאני הייתי מקבלת אולי רק ליום הולדת אם הייתי מתנהגת ממש יפה ואמא שלי הייתה מוותרת על משהו אחר בבית לכבוד זה.
אני הבאתי תמיד את הסטנדרט, את המינימום הנדרש בשביל שהכל יתנהל כמו שצריך, לו הייתי בסביבה בוגרת. אבל לא הייתי בסביבה בוגרת אז תתראו לעצמכם לאילו תגובות זכיתי.
חינוך איכותי, עאלק. החטיבה המקומית אולי לא הייתה הכי אינטלגנטית ובטח שלא אוטופית אבל לפחות הם לא התיימרו לחשוב שהם יותר טובים מאחרים.
החברה שלי מהיסודי שעברה לחטיבה המקומית אמנם הייתה רחוקה מלהיות מלכת הכיתה, אבל היא מצאה לעצמה חברות חדשות ואני לאט, לאט הפכתי ללא רלוונטית עבורה.
אז נשארתי עם האלו שלמדו איתי, או יותר נכון לבד.
"החברים" שהיו לי היו כאלו שיכולתי להזדהות איתם או אינטלקטואלית או רגשית. אך כמו שניתן לנחש מהגרשיים, הם לא באמת היו חבריי בגלל הפער הגילאי בנינו שהחברה החליטה שהוא המכריע.
אלו היו כמה מורים שלא שמרו על דיסטנס ויכולתי לדבר איתם מידי פעם כשהיו בתורנות בחצר, והמוכרת בקיוסק הבית ספרי שאחרי שכל המפונקים צרחו עליה והשפילו אותה, הייתי מארחת לה חברה ומידי פעם מנסה לשכנע אותה לעמוד על שלה או לדווח על זה הלאה להנהלה שאוהבת להשוויץ בכמה שהילדים כאן "ערכיים".
בואו נגיד שבהמשך הבנתי למה היא לא עשתה דבר.

מבחינה לימודית הייתי תלמידה מצטיינת, כי אני לא מתייחסת ללימודים כמו למטלה מייגעת אלא כמו הזדמנות להרחיב אופקים.
הייתי כזו לפחות בשנה הראשונה לפני שהמצב שלי התחיל להתדרדר, ואז לא רציתי להרחיב שום אופק אלא לצמצם את קיומי עד רצון למות.
כי בשנה הראשונה אולי עשו לי פרצופים ולא התחברו אלי, אבל אף אחד לא פגע בי באופן ישיר. אז אמרתי לעצמי שזה בסדר, הם לא חברים שלי, אני לא שלהם וכל אחד חי את חייו. בכיתה אף אחד לא יפריע לי כי יש מורה שמשגיחה וכשאני מתלהכת לבד בהפסקות הם בצד השני, כך שאני לא חייבת לבוא איתם במגע.
מהרבה פעילויות כמו טיולים וימי "כיף" הברזתי, וההורים הרשו לי כי לא היו בהם לימודים, ככה שלא הייתי צריכה להיות בסביבתם.
אך בשנה לאחר מכן, המצב השתנה. כי אחד הדברים הקטנים אך החשובים השתנה- ההסעות התכווצו.
כשהייתי בכיתה ז' היו לנו אוטובוסים רחבים והיו הרבה מקומות פנויים ככה שכל אחד יכל לשבת איפה שבא לו. לי הייתה את הפינה שלי, הם היו באזור שלהם וככה נמנעו חיכוכים.
כשהייתי בכיתה ח' החליטו שבגלל שיש כל כך הרבה מקומות פנויים מוטב יהיה לחסוך בכסף (שממש לא חסר לבית הספר הזה) ולהחליף אותם במיניבוסים. ברמת העיקרון, זה היה עובד כי מספר הילדים היה שווה למספר המקומות. אבל כשיש ילדה אחת דחויה שאף אחד לא רוצה לשבת איתה, זאת בעיה.
אני לא הרגשתי השפלה אלא דה-הומניזציה של ממש, אני אחסוך לכם תיאורים וציטוטים אבל רק בשביל שתבינו כמה זה היה חמור: אני נסיתי לשים קץ לחיי כתוצאה מכך לאחר כמה חודשים שכאלו, שבמהלך כל יום, בשתי נסיעות הלוך ושוב בנות 45 דקות הייתי צריכה לספוג כל כך הרבה שנאה.
אז באחת הפעמים שירדתי מההסעה, הרגשתי שהיום אני עומדת להתאבד ולסיים עם זה. זה נשמע עצוב אבל זאת הייתה תחושה של הקלה עצומה, כי זה בעצם הדבר היחיד שיכולתי לשלוט בו.
אני יודעת שזה נשמע פתטי, "כולה הציקו לך מה הדרמה", למי שחושב ככה אני יכולה להגיד שהתמזל מזלו שהוא לא הגיע למצב שבו הוא משוכנע שהקיום שלו מיותר, אני מקנאה במי שלא חשב בגיל 13 על מוות כמשהו שינחם אותו.
כשירדתי מן ההסעה, נכנסתי למכולת הסמוכה, גנבתי בקבוק וודקה. במצב אחר הייתי משלמת עליו, פשוט לא היו מוכרים לי אותו מפת גילי ואני הייתי חייבת להעלים את הכאב וכמה שיותר מהר.
מעולם לא שתיתי קודם לכן, מעולם לא נחשפתי למישהו ששותה בשביל לברוח. אני פשוט ידעתי שזו הדרך המהירה והזמינה עבורי לשכוח מהכל.
הסיבה שאני חיה עכשיו היא כי הייתי שיכורה מידי בשביל לעשות משהו נכון, ככה שלא באמת קרה כלום ואף אחד גם לא ידע.
איפה ההורים, אתם שואלים? ההורים עובדים, ההורים לא פריוולגים שחוזרים הביתה מוקדם כי יש עסק שמתפקד עבורם, כמו אצל שאר הילדים שלמדו איתי.

בקיצור, המשכתי לחיות אבל הייתי יותר פגיעה, והבחירה הזו בחיים לא נגמרה בהבטחה ההוליוודית שאם אתה לא מתאבד אתה בהכרח מגשים את כל החלומות שלך לאחר מכן.
עצם זה שהמשכתי לחיות, אומר שהמשכתי להיות בסביבת הילדים האלו, וככל שנאלצתי לשהות יותר במחיצתם כך הם שחררו יותר את הרסן שלהם והתחילו להתייחס אלי ככה גם בבית הספר עצמו ולא רק בין כותלי ההסעה.
אני בשלב הזה הבנתי שאין לי שום סיבה לנסות להיות "נורמלית" בעיניהם, כי גם ככה אני דחויה כשאני שקטה ומנסה לא למשוך תשומת לב, אז אין לי מה לאבד בנקודה הזו.
אז התחלתי להביע את מי שאני באמת, הלכתי עם האמת שלי ולחץ חברתי לא עבד עלי כי גם ככה לא היה לי מה להפסיד.
לא שהרווחתי מזה הערכה, להפך אפילו. הרווח היחיד היה להשיג את האינדיבדואליות והחשיבה החופשית שלי שלא באמת הצילו אותי מהתופת אבל גרמו לי להתפתח מנטאלית מהר מידיי.
לא היה לי אכפת מטרנדים וממה שנחשב "נורמלי" בעיניהם. כשהתחלתי להתעניין במוזיקת מטאל, שהם סלדו ממנה, לא הססתי לפני ששמתי על עצמי ניטים או שרשראות עם לוגו של להקות שאהבתי במקום להעמיד פנים שבריטני ספירס מעניינת אותי. אני זוכרת שהייתה לי סוג של אובססיה לפריסינג, מטבע המוזיקה שהאזנתי לה, אמנם עוד לא עשיתי איתה שום דבר בפועל אבל תיאורטית ידעתי את השמות של כל העגילים וכל התהליכים ולא הייתה לי בעיה לדבר על כך בגלוי אפילו שזה לא היה באופנה. כל ילד בבית הספר הזה שהיה ניצב בפני הבחירה אם לחשוף את עצמו או להתנהג כפי שמצופה ממנו היה משלשל על עצמו מהחשש לאבד את חבריו, אבל אני לא- כי לא היו לי, אז לי היה חופש מחולט.
אני זוכרת שהייתה איזו פעילות כיתתית שבה כל אחד היה צריך לגלות "סוד" על עצמו, במטרה לגבש אותנו, ואף אחד מלבדי לא העז לגלות משהו מקורי אלא העתק של חבריו מחשש שישפטו אותו. וזאת הייתה הנקודה שבה הבנתי את זה. הבנתי מה היא היחודיות שלי.
זה שימח אותי במידה אבל לא באמת ניחם, כי אף אחד לא בזה ייחוד אלא מוזרות.
ועם כמה שאני לא מסכימה עם הרוב, הרוב תמיד קובע גם אם הוא לא צודק. ואם זה רוב של ילדים סנובים ובלי לב, זה הסוף שלך.

בשביל שתבינו עד כמה הם חשבו שאני מוזרה, באיזשהו שלב הם מחקו לי את השם וקראו לי "הילדה המוזרה" במקום.
למען האמת? אני לא זוכרת אם אי פעם היה לי שם בעיניהם, כי חוץ מהאלו שלמדו איתי בכיתה ושמעו מורים פונים אלי בשמי, אף אחד לא ידע מה הוא כי הם עיוותו אותו בלעג כל כך הרבה פעמים.
אגב, השם שלי ישראלי, אמנם לא נפוץ אבל זה לא משהו "רוסי" שקשה לבטא, לא הייתה לזה שום סיבה חוץ מלהפשיט אותי מכל תכונה אנושית.
אני חושבת שהם קיבלו את מה שהם רצו, כי אחרי פרק זמן מסוים שבו מעבירים אותך שטיפת מוח וגורמים לך להאמין שאתה לא אנושי אתה הופך לאחד ומאבד תכונה שמבדילה את האדם מן הבהמה: מוסר.
אני התחלתי להעריץ רוצחים סדרתיים ומבצעי טבח המוני, כי פשוט יכולתי להזדהות עם סיפורי החיים שלהם, של רבים מהם לפחות.
האהובים עלי היו אנדרי צ'יקטילו ומבצעי הטבח בתיכון קולומביין, אריק האריס ודילן קלבולד. כי הם עברו בדיוק את מה שעברתי והם מבחינתי החזירו לחברה באותו מטבע שבעזרתה היא יצרה אותם, והגשימו את הפנטזיה שלי.
רציתי להיות כמוהם, ואמנם לא הראתי את זה כלפי חוץ אבל בראשי ובמחברת שהייתה לי בבית תכננתי את מה שאם היה מתרחש במציאות, היה אירוע הירי המוני הראשון בבית ספר בישראל. לא תאמינו כמה מפורט הוא וכמה בר-ביצוע הוא היה, ולא היה לי מה להפסיד כי אני לא אנושית הרי. קראתי לעצמי באותה תקופה "אל-אדם" כלומר לא אדם, כי האנושות נתראה כמו טינופת אחת גדולה שיש להשמיד.
זה רעיון שבזמנו עינג כל נים בנפש, להרגיש שלו רק אני רוצה, אחרי שנה וחצי שבה אין לי שליטה על כלום בחיי אלא לטינופות שמקיפות אותי, תהיה בידיי שליטה אולמטיבית שעוד ידברו עליה לדורות, ואולי אחרים יסיקו ממנה מסקנות ולא יעבירו את הילד/ה הבא/ה גיהנום דומה.
אתם יכולים לחשוב שהייתי אכזרית, אבל לעומתם שלטתי בעצמי והשארתי הכל בפנטזיה. האכזריות האמיתית היא לגרום לילדה בת 13 שעד לפני שנה וחצי הייתה נחמדה וחייכנית לחשוב כמו אחרונת הפסיכופטים.

אתם חושבים שזה רק בגלל הילדים האלו? זה גם בגלל המבוגרים שהיו מסביב ושתקו. שתקו כי משתלם להם כלכלית.
אתם מבינים, אני בת של עולים מאוקראינה, של רוסים מסריחים שקשה להם להתבטא בעברית ועובדים במספר עבודות בשביל לסגור את החודש, ולא בת של איזה עורך דין מצליח או של מנהלת חברת היי-טק ולכן כשהמפלצות הקטנות שלהם יביאו לאשפוז שלי בעוד כמה חודשים, סימן שאני אשמה בכל מה שקורה לי.
אני זוכרת איך המחנכת ישבה איתי ואמרה לי שהסיבה שאין לי חברים היא, ותקשיבו לזה טוב- כי אני מפחידה את כל הילדים.
עם כל הכבוד לפנזטיות הנקמה שמעולם לא דיברתי עליהן עם איש ובטח שלא ביצעתי, אני כלפי חוץ הייתי שקטה לגמרי ואם למישהו מאיתנו הייתה סיבה לפחד זה לי!
כל פעם שקמתי בבוקר קיללתי את עצמי, כי ידעתי שעוד רבע שעה אני אצא מהבית לחכות להסעה שבה אני לא יודעת מה יעלה בגורלי.
כל יום שישי בצלצול האחרון הודתי לאלוהים שהצלחתי לשרוד עוד שבוע, כל יום שבת בלילה אני בכיתי בשקט כי לא רציתי לחזור לסיוט הזה למשך עוד שבוע.
הייתי שקטה, לא דברתי, הייתי עם האוזניות שלי בכל הפסקה ובכל זמן אפשרי אחר בשביל לא לשמוע את הזלזול של כולם. שמעתי מוזיקה רושעת יותר ויותר עד שכאבו לי האוזניים בשביל שלא יכאב לי הלב ממה שאני עלולה לשמוע לו אוריד את הוויליום. 
אז זה לא הילדים מפחדים ממני, זה ההורים שלהם מפחדים שהפנים האמיתיות של "בני הטובים האלו" יתגלו.
בבית ספר הזה היה הרבה אי-צדק שמוטה לטובת מי שיש לו יותר כסף או מעמד. כשילד מכיתה ט' תקף מינית ילד מהסניף של היסודי הקרוב, השתיקו את הפרשה כי אבא שלו הוא איזה מוצלח אחד.
כשהייתי בכיתה ח' היה ילד אחד שנגע באופן סדרתי בבנות בכל השכבה ואפילו מול מורים שראו את זה. ולא רק שהשתיקו את זה, אלא גם אספו את כל הבנות באולם ואמרו להן שהן צריכות להתעלם ולהפסיק להתלונן.
שלא לדבר על זה שהם העסיקו, ומסתבר שעדיין מעסיקים, מורה פדופיל. זה מורה שיודע שעד כדי כך שהכל מותר לו שלא הייתה לו בעיה לגעת בחזה של ילדה בזמן הצגת בית ספר כשהוא היה על הבמה והמנהלת יושבת בשורה הראשונה.

אבל אני? אני קוויתי לטוב, אני האמנתי בצדק, וכמו שהאמנתי שהמוכרת בקיוסק צריכה לדרוש את מה שמגיע לה ובית הספר בטוח יבין אותה, אני נסיתי לדרוש את זה מאותה מחנכת שיושבת מולי ואומרת לי שהמפלצות שאמרו לי כל יום במקום "בוקר טוב"- "הלוואי תתאבדי כבר", דווקא נורא רצו להיות חברים שלי, אבל אני "הפחדתי" אותם.
הדבר היחיד שהיא הועילה בטובה לעשות זה לשלוח אותי ליועצת בית הספר. אבל רק בהמשך התברר לי שזו תחבולה בשביל לסלק אותי, את "האיום" שאני על המוסר הרקוב שלהם שנמכר למרבה למחיר.
היועצת הייתה האדם היחיד שיכולתי לדבר איתו באותה תקופה, והיא כמובן מצידה הבטיחה להקשיב ולתמוך.
אז סיפרתי לה הכל, סיפרתי לה על היחס שאני סופגת כבר שנה וחצי, ספרתי לה על מורים שלא מתערבים... והיא, היא כלבה שכזו ביד אחת מנגבת לי את הדמעות ועם השנייה רשמה את הכל ואחר כך השתמשה בזה נגדי, היא הפרה את הסודיות בנינו ואת ההבטחה האתית "שהכל נשאר בנינו כל עוד את לא פוגעת בעצמך או אחרים" ועל אף שלא עברתי על התנאים האלו, סיפרה כל מילה למחנכת שלי ואפילו למורים שלא היה בנינו קשר ישיר בפאקינג שיחות ריכולים במסדרון! היא עיוותה כל פרט בשביל להציג אותי כאילו אני המשוגעת בסיפור. אבל בשלב הזה בנתיים היא ממשיכה לשחק אותה "החברה הכי טובה שלי" בשיחות מולי.
באותו זמן אמא שלי שמה לב שמשהו לא בסדר איתי, כי כל לילה הייתי בוכה, כל פאקינג לילה.
היא לקחה אותי לפסיכיאטרית שאמרה שהיא נגד לתת לי כדורים כי אני צעירה, אבל כשהיא ראתה שהמצב שלי מוסיף להתדרדר היא רשמה לי פרוזק.
הייתי באופוריה, צחקתי מהכל, לא היה לי אכפת משום דבר.
סיפרתי על שיפור במצבי ליועצת שסמכתי עליה וציינתי שהוא נובע מטיפול תרופתי, ובשבילה לשמוע את זה היה כמו לזכות בלוטו! סוף-סוף יש לה הוכחה שאני הפסיכית בסיפור! במקום להבין שאני לוקחת כדורים בגלל שאת הרוע של המקום הזה אפשר לעבור רק עם טשטוש תודעתי.
לי אסור לקחת פרוזק חוקי ולצחוק קצת לעצמי, להם מותר להתעלל והשפיל ולעבור על כל חוק מוסרי ופלילי שבא להם כי לאבוש שלהם יש כסף! איך אפשר להישאר שפויים במקום כזה?! אני כותבת את השורות האלו, בגיל 22, ואני לא חושבת שעכשיו הייתי יכולה לשרוד מציאות כזו, אז בגיל 13?! אני מופתעת שלא נסיתי להתאבד עוד פעם באותה תקופה.
אז בהתלהבות ושמחה רבה היועצת הודיעה שהרוסיה המסריחה לוקחת כדורים להנהלה, הם שינו מהר את הסעיף בתקנון שקשור לבריאות והוסיפה בו משהו על בריאות הנפש והעיפו אותי חגיגית, כי הרי ההורים של הרוסיה המסריחה לא יכולים להרשות לעצמם עורך דין, אז בעיה שלהם.

מפה לשם, אושפזתי ביוזמתי בבי"ח פסיכיאטרי, מחלקה פתוחה שהיא בעצם בית ספר לאנשים כמוני שהחברה דפקה ועכשיו מאשימה אותם ומגדירה אותם דפוקים.
אני זוכרת שלפני שנכנסתי למקום הזה היה לי מטפל אלטרנטיבי שקיימתי איתו שיחות נפש והוא אמר לי שעלי לוותר על למצוא צדק, כי העולם לא צודק. ואני זוכרת איך נלחמתי איתו מילולית ואמרתי לו שאסור לאבד תקווה וחייב להיות צדק גם אם עכשיו הכל נראה חרא.
כשהגעתי למקום הזה הבנתי שצדק הוא באמת רק שם של כוכב, כמו שהמטפל ההוא נהג לאמר לי.
כי זה אבסורדי שילדים אכזריים עם נטיות סדיסטיות וחשיבה נרקסיסטית זוכים להמשיך לחיות את חייהם הפריוולגים, ובקורבן שלהם מטפלים כאילו היא הבעיה בסיפור.
אבל דווקא שם, במקום הלא נורמלי הזה, פגשתי אנשים שיותר נורמלים מכל אדם אחר.
14 שנים של חוסר חברים התחלפו ב4 שנים שבהם לא רק שהיו לי חברים, אלא כאלו מאוד משמעותיים. הייתי מובילה, מנהיגה, הטוב שבי יצא החוצה. כל הרגשות הנגטיביים שהיו לי על האנושות נמחקו והתחלפו בכל הטוב שאני עושה ואעשה. זה השלב שבו החלטתי להיות פסיכולוגית, זה השלב שבו החלטתי להשתמש בכוח שלי לא להרוס אלא לבנות.
אבל עכשיו, עכשיו שוב אני לבד. כולם התפזרו להם, וכבר 4 שנים מאז שעזבתי את אותו בית הספר שאני לא מצליחה להתרגל לחברה הנורמלית שבה לאף אחד פאקינג לא אכפת.
זאת חברה שבה כששואלים "מה שלומך?" זה מעאלק נימוס ולא כי באמת אכפת להם לשמוע.
זאת חברה שבה אם אתה מתבטא באופן שלא "קליל וזורם" אתה חופר, מציק או מתנשא.
חברה שבה אם קשה לך יתחילו נאומי "החיים יפים" וביקורות על ההתנהלות שלך במקום לתת לך לגיטימציה להביע את עצמך.
יש פלא שיותר ויותר אנשים מרגישים לבד גם כשהם מוקפים באנשים כשפאקינג כולם אוהבים אחרים רק על תנאי שבו אנחנו מחייכים באופן משכנע מספיק?
כזו חברה קרה ומנוכרת. אפילו כשאני מחליטה לעזור בה לאחרים בשביל שלא ירגישו את מה שאני כבר מדחיקה וחושבת שאני לא מרגישה, אחרי שמסיימים להיעזר בי זורקים אותי לקבינימט ועוד באים אלי בטענות.
רק לפני כמה חודשים עלה פה פוסט של איזה אחד שלא ישנתי בגללו בלילות כי היו לו בעיות והתנדבתי לעזור לו, אך הוא התחיל לקחת אותי כמובן מאליו ואני החלטתי לשמור על השפיות שלי, אז הוא החליט לכתוב ברמיזה שאני מאלו שנטשו אותו.
לכל אחד פה יש טענות אלי, פעם בכמה זמן אני חייבת לקבל או הודעה על כך שאני מתנשאת כי הגבתי משהו, או שאני כלבה כי לא הגבתי כלום.
יש את אלו שמנסים לעזור, יותר נכון להטיף לי את המניפסט הפריוולגי שלהם על כמה שהחיים יפים כי החיים שלהם יפים, והקשיים שלהם היו קלים יותר משלי והם ידעו איך להתמודד איתם.
ו"האהובים" עלי, המתחכמים שחושבים שאפשר לנצל אותי, כי לדעתם "אני פגיעה" אבל אני לא, כי מנפולציות ולחצים חברתיים לא עובדים עלי כי כבר עברתי גיהנום ואפילו אז לא פחדתי לעמוד על שלי.
כמו כן, אני לא סומכת על אף אחד, לא על מי שצריך ובטח שלא על מי שלא צריך, כך שאני לא תלויה באיש.
ואני מצטערת בפני אלו שמנסים להתחבר אלי ונתקלים בשלב מסוים בלב של קרח שהם לא תמיד יודעים איך להפשיר, אולי הטקסט הזה יסביר להם דבר או שניים, אולי ירחיק אותם.
אני יודעת שיש כאלו שיחשבו עכשיו שאני שלילית, שאני אדם ממורמר שמרחיק את כולם עם גישה רעה, שאני מאשימה את כל העולם בבעיות שלי ומסרבת להשתנות, לקחת אחריות ולהתקדם הלאה.
אבל זה לא ככה, בטח שאני לא מתנהגת כך כלפי חוץ וברוב היום שלי אני לא מתעסקת בזה.
כי השתנתי הרבה, הבנתי הרבה על האופן שבו הסביבה השפיעה על ואני על הסביבה. אבל יש צלקות כשכנראה לעולם לא יגלידו. הרי גם אחרי שהתאמצנו שעות לשלוף מסמרים שננעצו עמוק בקיר ואף השקענו ממיטב כספנו לצבוע אותו מחדש, אולי מרחוק הוא יראה בסדר, אבל מקרוב תמיד ישארו בו שקעים. ואולי יום אחד אמצא דרך למלא אותם, אולי יום אחד אחבר ביניהם קווים ואגלה בהם ציור יפה שהסתתר שם כל השנים.

נ.ב אם מישהו חושב שיש קשר בין המשיכה הבדס"מית שלי למה שעברתי, זה לא ככה. המשיכה התחילה לי בגילאים צעירים אף יותר ואז הכל היה בסדר בחיי, לידיעת הקופצים למסקנות. 

Green eyed girl​(אחרת) - הסיפור שלך קשה וכואב מאוד.
מדהים כמה לפעמים הנסיון של ההורים שלנו להעניק לנו משהו יותר טוב נגמר כל כך רע.
אני ממש מקווה שאת יודעת כמה אמיצה וחזקה את שהצלחת לשרוד את כל זה!
לפני שנתיים
ArchAngel​(שולטת) - אני בעצמי לא יודעת איך שרדתי את זה.
אני יושבת מול הטקסט הזה (שאגב, כתבתי לפני מספר חודשים, אבל רק עכשיו היה לי אומץ לפרסם) ובתור בת 22 עם הרבה יותר ניסיון אני לא חושבת שהייתי מצליחה לעבור את זה שוב.
לפני שנתיים
באיזה סוג - סיפור נורא עצוב ( כמעט התנגשתי ברכב קראתי אותו תוך כדי נהיגה באופנים ) כל הכבוד לך על השיתוף זה מצריך אומץ, תודה רבה. מאחל לך המשך חיים מהנים יותר ומוצלחים יותר. והשאלה היא מה את עושה עם הנסיון חיים העגום הזה בשביל שזה לא יקרה לאף אחד אחר
לפני שנתיים
ArchAngel​(שולטת) - אני לא יכולה להציל את העולם, זה לוודאי ימשיך לקרות.
אני כרגע סטודנטית לפסיכולוגיה, בין היתר בשביל בעתיד לעזור לאנשים שנמצאים במצוקה (אוי, איזו קלישאה).
לפני שנתיים
באיזה סוג - ממש לא קלישאה אני מאמין בחלומות גדולים וחלומות קטנים, וכן צריך גם חלום של שינוי מציאות. אפילו שגם אם תעזרי לילדה אחת זה מספיק. תאמת אחד החלומות שלי קשורים לילדים עם סיפור דומה, אבל פה לא המקום לדבר על זה
לפני שנתיים
באיזה סוג - ומה שכתבת על החברה שלנו לא מסכים במאה אחוז הכול שאלה מי החברים שלך, עם מי את מסתובבת. ובסופו של דבר את צריכה חבר אחד אמיתי בעלך
לפני שנתיים
מתוסבך רגשית​(נשלט) - מרגש ביותר. מזכיר נשכחות..
לפני שנתיים
dror30 - איזה נורא מה שעברת, ואיזה נוראים הילדים האלו וכל מי שמסביב שלא עשו כלום, את נשמעת לי כל-כך מדהימה שעברת כל-כך הרבה והצלחת להיות בן אדם שמשתקף לי ככל-כך חיובי ורגיש לאחרים. איך לא מבינים שבריונות כזאת יכולה להרוס חיים? אני גם לא סובל כשאומרים יאללה לכולם הציקו בבית ספר, יודע שזה יכול להיות זוועת עולם, עלי ירדו כל יום בבית ספר וזה הוריד לי את כל הערך העצמי, ובכיתי גם כל יום ורציתי למות כל הזמן (לא חשבתי על לעשות משהו פרקטי סתם ניחם אותי המחשבה), ורק כשיצאתי מהסביבה הרעילה הזאת גיליתי שזה יכול להיות אחרת, והשתניתי בהרבה גם מבחינת ההרגשה וגם האישיות, אבל כמו שכתבת יש צלקות שכנראה ישארו תמיד.
לפני שנתיים
ArchAngel​(שולטת) - "זה מדהים" איך הם תמיד נטפלים לאנשים שהכי לא מגיע להם, לאנשים עם אופי שמוטב שהיה לכולם. אני לא מכירה אותך אישית, אבל מהאופן שבו אתה כותב- וואו, צריך עוד אנשים כאלו בעולם.

מה שיותר גרוע בעיני, זה כשגדלתי, ראיתי שיש מבוגרים שמתנהגים באותה צורה. שלא התבגרו בכלל מאז ימי בית הספר.
וזה לא כמה תפוחים רקובים אלא בכמויות. לראות את זה מדכא אותי.
לפני שנתיים
dror30 - וואו זה מאוד מחמיא לי, במיוחד כשזה בא ממך, המון תודה!
לפני שנתיים
נכנע למרגלות אישה​(נשלט) - עצוב מאוד ומצער שזה מה שנאלצת לעבור. העולם והאגו האנושי בשיא כיעורם!!!. תודה שבחרת לשתף ולהוריד את הסיפור מהלב למרות שברור שייוותרו צלקות שלעולם לא יגלידו ובמקרה הטוב רק יטשטשו עם השנים. את בהחלט אמיצה ואינטיליגנטית ובוגרת ביחס להרבה אנשים אחרים שיצא לי להכיר. ואני מזדהה עם כל מילה שהעלת על הכתב ואפילו גרמת לי לפלאשבקים מחוויות דומות שאני עברתי.
לפני שנתיים
Despoina​(לא בעסק) - התגובה נמחקה על ידי הכותב/ת.
לפני שנתיים
יעל t - בדידות היא אחד המצבים הקשים ביותר. עלו בי כל כך הרבה רגשות כשקראתי את הפוסט שלך, כאלה שאני לא מצליחה כרגע לבטא. רציתי לחבק את הילדה ההיא, עדיין חשוב לחבק אותה, שאת תחבקי.
לפני שנתיים
Insanity​(אחרת) - אין לי שום חשק להגיד לך את הדברים הבאנליים...נדמה לי שאת לא צריכה את זה.
אבל כן רוצה להגיד שמאוד התחברתי לחלק שמתאר את היחס של החברה לרגשות וקשיים שלנו. זה משהו שמסתובב אצלי במוח הרבה זמן ואת כתבת את זה פשוט ולעניין כמו שזה. תודה.
הצורה שבה החברה והסובבים אותנו מבטלת את הרגשות הפחות נחמדים שלנו, משתיקה אותם ולא נותנת להם ביטוי (ויש המון דוגמאות שונות לזה) מכעיסה אותי כל יום מחדש. עדיין לא מצאתי דרך להתמודד עם זה, חוץ מלהתבודד, לעבד את זה עם עצמי, לשים חיוך מזויף ולהמשיך הלאה. וברור שזאת לא דרך. מקווה שאת מצאת דרך יותר מוצלחת.
ובכלל ובכל זאת, למרות המשפט הראשון...כל הכבוד לך 👍
לפני שנתיים
PunSmack​(אחרת){אגרסיבי פא} - אני חושבת שכתבת פוסט אמיץ מאוד... ולצערי גם הזכיר לי נשכחות. גם אני בתקופת התיכון עברתי התעללות (לא ברמה שתיארת לגבייך, הייתי אומרת שקצת פחות. אם לי היה קשה ברמה שלי אני לא יכולה לתאר לעצמי מה עברת) והיה לי מאוד קשה להשתלב. באותה תקופה התחילה לי חרדה חברתית, שעד היום למעשה מגבילה אותי... זה הזוי לחיות חלק ניכר מהחיים שלך דפוק בגלל 4 שנים בתיכון, אבל זה איך שזה. רק בשנה האחרונה אני מצליחה "לפרק" את החשיבה החרדתית שלי ואיכשהו להתגבר ולהשתפר.
לפני שנתיים
Roren​(שולט) - שאותו יום אחד יגיע מהרה ובאלגנטיות ובנועם
לפני שנתיים
נח השישי{Into D wow} - זה מרגש.

אגב, את היחידה, בנתיים, שמצליחה לגרום לי לקרוא פוסטים כל כך, כל כך ארוכים.
לפני שנתיים
שחר 2​(אחר) - סיפור חיים מדהים, אני מתחבר ללא מעט ממה שתיארת בקשר לשניות הלימודים הראשונות. למזלי בתיכון עברתי לכיתה של ילדים מוזרים ומצאתי את מקומי.
לפני שנתיים
deepThinker - זאת החטיבה שגם ג'ינג'ה הייתה בה?
היא יודעת על מה שעברת?
לפי דעתי ילדים (רובם) זה עם סדיסטי ורע.
וכשאני רואה מישהו שהציק לי ביסודי אחרי איזה 10 שנים כל מה שאני רוצה זה להתעלם מהבנזונה הזה כי הוא אומר שלום כאילו כלום.
דיים,אפילו נזכרתי שהיה לי חלום שאני רוצח מישהו שמירר לי את כל היסודי, וזה מוזר לי כי חלמתי את זה לפני 3 חודשים ולא חשבתי עליו כלל מאז התיכון
(עם כל התיקים שנהיו לו במישטרה אני מאחל לו להירקב במקום אחר, אבל למזלי אנשים כאלו לא מתקדמים בחיים).
אני יכול להבין אותך, ואת הקשיים שעברת עם כל ההתעלמויות, קריאות הגנאי והבריונות.
וכמו שרשמת, לפעמים, צריך למצוא את המסגרות הנכונות.
מסגרת זה חשוב!!

אני לא אכתוב עכשיו את הקשיים והבריונות שעברתי ביסודי ובחטיבה. אבל למזלי בתיכון הצלחתי למצוא את החברים האמיתיים שלי (טוב, דיברנו על זה). אדם זה כמו פרח ויש סביבה חרא שהוא לא יכול לצמוח שם...
לפני שנתיים
kasandra​(מתחלפת){jegularis} - את לא מבינה כמה יש לנו מין המשוטף. העומנם קצת אחרת כי כל אחד הוא סיפור קצת שונה, אבל כל כך דומה אחד לאחד.
אין לי עניין אמיתי להיכנס כאן לפרטים, נסכם את זה בזה שאני ילדה ממשפחה ענייה של עולים ממולדובה ( סוג של שכנה שלך:), אבל רק דבר אני יכולה להגיד. אחד השיעורים החשובים ביותר שסבא שלי לימד אותי הוא -
"אם את רוצה לנצח את חייבת ללמוד את החוקיי משחק של המתחרים".
תבדילי מאוד חזק לא להפוך להיות הם, אבל כן ללמוד את איך שהם מתנהלים.
אני בת 33 ועד היום אני פוגשת את כל החרא, הרוע והעתימות הזאת בעולם. לצערי הרב זה לא נעלם בשום גיל. ההבדל הוא שאני למדתי לחיות עם זה אחרת ולהתמודד עם זה אחרת. למדתי באיך אני יכולה לסובב הרבה פעמים את הסיטואצי הזאת לטובת החלשים שנמצאים במערכה.
אני באופי שלי בת זונה, אני לא רואה אף אחד ממטר (תוצר לוואי של הילדות האולטרה ציורית שלי :), אני יוריד לבנאדם שקרוב אליי את הכוכבים מהשמיים אבל ברגע שאני ירגיש שהוא מזייף מולי אני הראשונה שתשחות אותו חיי. אין לי שום בעיה להתלחלך בחרא ובבוץ אני ממש לא מפחדת מזה (סליחה על הבוטות :).
את צודקת הצלקות האלו אף פעם לא נעלמות. החורים בקיר אף פעם לא מושלמים. גם שיפוצניק נהדר שיסדר אותם הם עדיין תמיד יהיו שם.
אני מקווה שיום אחד יגיע ותוכלי להרגיש תחושה של הקלה, של מקום שכל החרה הזה שנאלצת לעבור הייה שווה את המשהו הזה שאת מגשימה בונה ועושה עכשיו, שבעיקר תרגישי שאת מאושרת.
אני עושה את הכי טוב שאני יכולה כדיי להפיק מזה את המיטב לחלשים יותר שבינינו, לכאלו שלחברה לא באמת אכפת מהם ולי יש את הדרך שלי לאיך להגיע לשם.
את יכולה רק להיות גאה בעצמך, אם הייתי יכולה הייתי בכיף נותנת לך חיבוק ונשיקה עכשיו פשוט כי לדעתי את מדהימה.
אף פעם לא משנה מה אל תתני לאף אחד לזהם את הנפש שלך, שום דבר ואף אחד לא שווה את זה בעולם, לא משנה מה הוא המחיר שמשלמים.
לפני שנתיים
James Bondage​(מתחלף) - חזקי ואמצי. אני לא אחדש לך, אני חושב, בזה שאני אספר לך שהרבה מסוגם של אותם אנשים שמררו לך את החיים - לא מתבגרים בשום צורה, למרות שהם מזדקנים. הסוד (וגם פה אני לא חושב שאני מחדש) הוא להתרחק מהם, ולמצוא את אלה שעושים לך טוב.
לפני שנתיים
Serveher​(נשלט) - נהניתי מאוד לקרוא, אך קיים סייג אחד קטן בנוגע לכתוב- אני כן יכול להבין את זה שילדים פחדו ממך, המורה לא הייתה צריכה להגיד לך את זה אלא אולי להורייך, ולדעתי הפחד נבע בעיקר מזה שאת היית הרבה יותר בוגרת/ התבגרת מהר והבנת כבר אז הרבה דברים שאנשים לא מבינים גם עד יום מותם...
לפני שנתיים
ArchAngel​(שולטת) - תאמין לי שזה לא נבע מזה.
היא לא אמרה את זה בצורה "חיובית" והיא לא חשבה שזה נובע מבגרות, היא התכוונה לזה שאני הבעיה פה ושבי צריך "לטפל", כי זה הרבה יותר קל מאשר להתמודד עם ילדים שההורים שלהם היו תובעים אותה על זה שלא נשמה לידם נכון.
היא דווקא כן יצרה קשר עם ההורים שלי ואני זוכרת איך היא אמרה להם שאני לא נורמלית כי אני שומעת death metal אז סימן שאני מתעסקת במוות.
למרות שהסיבה שקוראים לז'אנר הזה death הוא על שם להקה שהייתה חלוצה בתחום, והלירקה בו היא מגוונת.
אבל משנות העובדות? העיקר להאשים אותי.
לפני שנתיים
Serveher​(נשלט) - ולאו דווקא מזה שהייתה שונה ו"מוזרה"
לפני שנתיים
North Inspiration​(לא בעסק) - אמלק
מזעזע. לא יודעת איך שרדת את זה ונשארת לספר.
וההתנהגות של המבוגרים היא מכוערת ופחדנית....
יש לי אלף דברים להגיד אבל באמת ש״מזעזע״ זה פשוט הסיכום של הכל.
לפני שנתיים
deepThinker - וואי ארצ' שמעי קטע שנזכרתי,
פעם בחטיבה מישהו ירד עלי תקופה.
ואז הכנתי דיס (שיר גנאי חח) ומרוב שהוא היה קליט ומתחרז כולם התחילו לשיר אותו ולצחוק עליו כל שאר השנה...
ואז כזה התחלתי להרגיש נורא שזאת הייתה נקמה כזו טובה.
אבל מגיע לבן ז*נה.
לפני שנתיים
כבודי במקומה מונח - מדי פעם אני קופץ לבקר בבלוג שלך, פשוט נהנה מהכתיבה שלך, באמת ש"לא הייתי מוכן" לקריאה כזו שגם הציפה אצלי דברים...
הכוח שבך נבע ושטף את הפוסט וכמו שזה נראה גם את כל מי שקרא אותו.
לצערי יש מספיק אנשים רעים, וילדים יכולים להיות אפילו מרושעים יותר...

כשקראתי את הפוסט הרגשתי שנחשפתי איתך לחלק מהדרך שעשית, וזה פשוט עשה לי טוב להרגיש שהבאת את עצמך עבור עצמך ולא נכנעת לאותם אנשים בדרך
הלוואי והיו יותר אנשים עם אופי כמו שלך
לפני שנתיים
קשקש​(מתחלף) - ♥ מזדהה המון.
גם אני הגעתי לאישפוז פסיכיאטרי במצב קצת דומה.
אמנם אצלי לא היה כל כך הרבה התנכלות מצד המבוגרים, אבל זה עדיין היה גרוע מאוד

(ועדיין, פעם אחת מנהל העיף אותי מבית ספר - כי הוא חשב שאני הולך להתאבד, אז העדיף שזה יקרה במקום אחר ולא בבית ספר שלו.)

הפוסט עשה לי המון פלאשבקים (לא רק לגיל ההתבגרות)

שמח לשמוע שיצאת מחוזקת ובטוחה בעצמך ומעריך את המחשבה הצלולה שלך ♥
לפני שנתיים
בטטה 247 - התפוז המכאני
התפסן בשדה השיפון
ישנם ספרים רבים על הגילאים האלה
הדרך היחידה להשאר שפוי זה להבין שכולם משוגעים
מה שהופך אותך לקצת משוגע אבל חסר פחד לחלוטין
מה שלא הורג מחשל... ועוד כל מיני קלישאות אבל המצב הזה מוכר לי.
לפני שנתיים
עוץ הגדול​(נשלט) - הייתה לי טראומה דומה בצבא שהשאירה לי צלקת ופגעה באיכות החיים שלי לאחר הצבא. בניגוד, למה שרבים חושבים, חוויות קשות בילדות משפיעות על האדם גם עשרות שנים אחר כך.

אין ספק שילדים ממעמד גבוה לעומת מעמד נמוך זוכים להנחות, המעשה של אותם ילדים יזכה בכינוי מעשה שובבות או מרד נעורים והילדים חסרי המעמד הם עבריינים (מולדים) וערסים חסרי תרבות. משה איבגי הוא דוגמה איך האליטה מגינה על החברים שלה וסלחנית כלפיהם.
לפני שנתיים
raist - התחברתי ממש, גם אם בחלקים מסויימים מכיוונים הפוכים. אני באתי מבית אמיד ומבוסס, אבל בגלל שהייתי שונה - לא מקובל - היו יורדים עלי גם על כך (נגיד, כל פעם שאיחרתי - וכמעט תמיד איחרתי - היו צוחקים שלא מצאתי את היציאה מהבית מרוב חדרים).
לפני 6 חודשים
Olive - מנוולים!
אני הייתי קטן ושונה וחטפתי הצקות (שום דבר ברמה שאת חווית). בתיכון הצלחתי לראשונה to turn the tables ולהעניק לתוקף מכה פסיכולוגית שאומנם זיכתה אותי בעוד קצת מכות אבל זו היתה הפעם האחרונה. אני מצטער שעברת את זה ומאוד שמח שלא לקחת את חייך.
לפני 6 חודשים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י